Float of the Folly משט האיוולת - מי מרוויח ומי מספיד

משט הסיוע ההומניטרי לעזה הפך בעצמו לאסון ולמשבר בינלאומי. מארגני המשט סירבו מבעוד מועד להעביר איגרת ממשפחת שליט לבנם החטוף בתמורה לתמיכת המשפחה במשט בניגוד לעמדת המדינה. בכך הוכיחו מארגני המשט שלא לדיאלוג ומסר של שלום פניהם, אלא לעימות. תמים מי שחושב שעצם העניין הוא במשלוח שמונח בבטן האוניות, העניין אינו אפילו בפצועים ובהרוגים מקרב משתתפי המשט וכוחות הבטחון. עיקר העניין הוא במדיניות ובאינטרסים האזוריים והבינלאומיים, שם אין ספק שישראל היא המפסידה הגדולה ותורכיה וארגון החמאס הן המרוויחות העיקריות מן הפרשה.

רבים נוטים לשפוט התרחשויות מדיניות וצבאיות באופן אמוציונלי ובהתאם להשלכות קצרות הטווח ולנפח התקשורתי לו הן זוכות, תפיסה זו אינה נכונה - הדרך בה יש לשפוט מהלכים מדיניים או צבאיים ברמה הטקטית והאסטרטגית, היא לאור האינטרסים המדיניים והמטרה שאותה מבקשים להשיג הצדדים השונים. פה בעצם טמונה הבעיה – מה האינטרס של הצד היוזם ומה הוא מבקש להשיג. במקרה שלפנינו קל הרבה יותר להבין את האינטרס התורכי ואת האינטרס של החמאס, אשר אותו שירתו במסירות פעילי שלום תמימים לצד פרובוקטורים מומחים, ארגונים אזרחיים ופוליטיקאים, כולם ממשתתפי המשט.

תורכיה מנסה זה זמן מה להתקרב לעולם הערבי, ממנו היא התרחקה בהדרגה מאז סוף מלחמת העולם הראשונה. בשנות החמישים תורכיה היתה לבת ברית חשובה לישראל כחלק מברית הפריפריה, במסגרתה ישראל כרתה בריתות הגנה עם מדינות לא ערביות באזור, בינהן אתיופה, איראן ותורכיה (לכולן גבול עם מדינות ערביות). לאור השינויים הפנימיים בתורכיה ולאור הסירוב האירופאי לצירופה לאיחוד, נראה שתורכיה החליטה לפנות לשכניה ממזרח. בהקשר זה יש להבין את מיקומה של תורכיה כחוליה המקשרת בין המזרח התיכון לאירופה, חוליה אסלאמית ולא ערבית היושבת משני צידי הבוספורוס. עם רגל אחת באירופה ורגל שניה באסיה ואף גובלת בסוריה עראק ואיראן. מכאן גם החשיבות האסטרטגית הראשונה במעלה של תורכיה עבור ישראל.

נראה שתורכיה הבינה את הטריק - הכלי הטוב ביותר שבאמצעותו ניתן להפיק רווח פוליטי בעולם הערבי ובמידה מסוימת גם בעולם האסלאמי הוא לתקוף את ישראל. למרבה האירוניה נראה שישראל מהווה את הסמל החזק ביותר של האחדות הערבית וכל מי שמבקש את קרבת העולם הערבי טוב יעשה אם יתקוף אותה. ברור שככל שהריחוק בין המערב לאיראן גדל כך עולה חשיבותה של תורכיה כמתווכת, ודוגמא לכך ניתן לראות בניסיון האחרון לעסקה המשולשת בין איראן תורכיה וברזיל. הממשל התורכי הבהיר היטב לאן פניו כבר בדאבוס, כאשר ראש הממשלה התורכי רג'פ טאיפ ארדואן הפנה לנשיא פרס את הגב ועזב את הבמה, מאז הוא רק מתרחק מאיתנו.

בארועים האחרונים תורכיה קיבלה מישראל סיבה מצויינת להוריד את דרג היחסים הדיפלומטים בין המדינות או לנתק אותם כליל. גם בלי ללכת רחוק כל כך, מעצם הדרישה של תורכיה שעלתה במהלך היום, לשנות את מדיניות הסגר הישראלי על עזה עקב התוצאות הטרגיות של המשט מצביעה ישירות על התרגום המדיני של אנקרה למצב שנוצר – תורכיה מכתיבה מהלכים ומצטיירת כגיבורת היום. מארגני המשט רשמו לעצמם הישג מידי נגד ישראל בתחום המדיני כאשר ראש הממשלה נאלץ לקטוע את ביקורו באמריקה מבלי שנפגש עם הנשיא אובמה. ביבי חייב היה לחזור אחרי שארדואן קטע את ביקורו בחוץ למדינה ושב לטפל במשבר מבית. מכאן גם ניתן לראות את הרווח של ארגון החמאס בעזה, מבלי להכנס לעומק המשבר ברצועה ברור כי המשלוח ההמוניטרי שמונח בבטן האוניות היה בעיקרו סמלי ואין בו כדי לשנות את המצב בשטח. כעת העולם כולו מדבר על המצב בעזה וישראל נדרשת להסביר את מדיניות המצור לצד הריגתם של מי שמצטיירים בעולם כפעילי שלום תמימים. המאזן בין ישראל והחמאס, שכלל בעיקרו את גלעד שליט מול הסגר, הופר והאינטרס הישראלי נפגע באופן עמוק.

אבל מה הוא בכלל אותו אינטרס ישראלי, איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר, מה האופק המדיני, מה המטרה ממנה נגזרות המשימות, לאן אנחנו הולכים, מה בכלל אנחנו מבקשים להשיג ? מי יכול לענות על השאלות הללו היום בישראל ? הממשלה שלנו תקועה באמצע צומת סואן, בה האינטרסים העולמיים והאזוריים משתנים במהירות, בעוד שהיא שבויה בתפיסות עבר ואמונות שאבד עליהן כלח. ראש הממשלה לא מסוגל להתנתק מתורת אביו בן המאה, ולעבור בצעד בוטח אל המאה העשרים ואחת. גם מבלי לענות על השאלות הללו ברור שישראל היא המפסידה הגדולה מהאירועים האחרונים שהתרחשו בים התיכון. הפעלת כוח צבאי אמורה להיות המשך של הדיפלומטיה באמצעים אחרים, מתוך מטרה ברורה ועם אופק מדיני. כיום ברור שעדיף היה לפעול אחרת, לעצור את המשט בדרכים אחרות או לתת לו לעבור לעזה ואל עבר מחוזות השיכחה.

ישראל היא המפסידה הגדולה בגלל היעדר חזון ואופק מדיני. היחידים שהפסידו יותר מממשלת ישראל הם הפצועים, משפחות ההרוגים, תושבי עזה ותושבי מדינת ישראל, אשר נשארים שבויים בידיהם של מדינאים קטנים.

בכל מקרה שטף המילים והפרשנויות שצפוי לנו סביב המשט האומלל, כולל הפוסט הזה, רק יבטאו את התסכול וחוסר האונים של ישראלים רבים אל מול האיוולת של ממשלתם, שנפלה לתוך הבור שהיא ושכניה חופרים יחדיו.