הודעה על מעבר לבלוג החדש

לכל מי שעוקב אחרי הבלוג הזה - אם יש כאלה בכלל - אתם מוזמנים לעקוב אחרי הבלוג החדש שלי - בין מזרח למערב.

בברכה

Travel notes 2 - Cycling from Budapest to Istanbul

Well, how times fly...one minute you are in Budapest starting on what seems like a huge journey, and the next you are sitting in an internet cafe in Istanbul, with a tan a few shade darker, thighs of iron, and a sore ass. But if you look more closely, quite a lot of things happened during these few weeks...

First, we saw the second craziest cyclist in the world: a few kilometers out of Budapest, he was holding onto the back of a truck which whizzed past us at 80km/h. We were half tempted to follow him, and to get to Istanbul in three days, but thought better of it. (For those wondering, the overall craziest cyclist in the world is that egyptian guy we saw in Cairo cycling against traffic in a massive roundabout, while balancing a huge tray of pittas on his left hand, and another one on his head).

Then, we followed the Danube through the south of Hungaria. We rode mostly on dirt roads, more often than not on top of the dike that was built in many places to prevent flooding. We met three Spanish cyclists on their way to a music festival in Serbia, two German girls cycling the Danube route with rusty old three-speed bikes while smoking cigarettes, and an English cyclist on his way from London to India. We slept by the river in a beautiful spot with the Spanish guys, and in a miserable muddy hole with the English guy. Chloe managed to lose both her shirt AND her shoes on the same day. But Tom (the English cyclist) gave her a proper professional cycling shirt that was handed to him by a one-armed handisport cycling champion of Germany. Oh yes. And this one did survive all the way to Istanbul. As for the shoes we just had to buy new ones. We ate countless dishes of pasta (oh the priceless look on that waiters face when we ordered a side dish of gnocchi with our spaghetti and gulash...) and drank silly amounts of coffee - one of the enjoyable aspects of travelling in east Europe is definitely this: great coffee everywhere (not to mention the beer of course).

After a few days we crossed to Croatia, where we rode through beautiful marshes, in a nature park where we saw many birds, some wild pigs, and very very few human beings. The ride was quite tough, on a dirt road, but well worth the effort. This led us to the city of Osijek where we collapsed in the first hotel we found. At that point in the trip, having covered 260km in 4 days, we realized that we weren't going to make it all the way to Istanbul in time propelled only by our (nonetheless incredibly powerful) little legs. We thus decided to get onto a bus to Belgrade, saving us a 200km ride along what looked like a not very pleasant highway.

Belgrade was amazing. And not only because we got to rest. Its first of all a beautiful natural site, where the Sava river meets the Danube. Like both Budapest and Osijek, Belgrade too was dominated by the same political powers that ruled Jerusalem for at least 3 times in history : the Romans, the Byzantines and the Ottomans. Ad to this the complexity of the former Yugoslavia collapse and the tensions between Croatia and Serbia and you get a very interesting story (or rather, stories - a great case study in comparison of historical narratives!).

At least, from Hungary to Bulgaria, on one thing everyone agree - thanks god for releasing us from the Turkish yoke! :-)

We then hopped onto our bikes again for some more Danube route: for two days we followed the river as it entered into steeper and steeper scenery. This area called the Danube gorges is certainly one of the most beautiful landscape we saw on this trip. This part of the route is quite popular, and we met a good number of cyclists including a hungarian couple on a tandem. Our competitive spirit added to whatever it is they put in Serbian energy bars brought us to an average of 120 kilometers a day, which we were pretty proud of considering the few nice climbs on the way. We even did a 135km day where however about 10 of those were due to a stupid navigation error (we learned the hard way that after 120km we cannot read a map or a compass anymore - would be interesting to see what other intellectual faculty get lost as the daily distance increases). But we still found time to visit the amazing archeological site of Lepenski Vir, a village dating back to 10,000 BC. The most striking exhibits were the beautiful statues of fish people reminiscent of native american totem poles. That, and the fact that the diet of its inhabitants consisted of 70% of fish, which made them an average 10cm taller than the other guys around at that time. Here's something they should write on fishfingers boxes.

We finally arrived to the Iron gates, a huge dam built in the 70's between Romania and Serbia.

We crossed it without too much trouble and Eran set foot for the first time of his life in what could be considered as one of his many Motherlands… He had rehearsed all the Romanian phrases he knows for the occasion ("Bite the kid" being one of the favorites), but these included neither Hello nor Thank you so we had to learn these from scratch. However the two days we spent in Romania were not so fun. The first town we crossed, Drobeta Turnu Severin, was interesting enough, with just about the amount of Roman ruins to keep the archeologist inside Eran happy (remains of a bridge spanning the river built by Trajan). The rest was an endless succession of tiny villages crossed by a single asphalted road (the one we were riding on), of tough uphills under the sun and headwinds which made our progress difficult, and of a constant search for the one minimarket in town (some villages featured more than a dozen) which would be open/sell something other than processed meat or frozen fish. In desperation we stopped by the side of the road where some peasant was selling his products and ate a full watermelon for lunch. We had a cute encounter with a couple of old people, who stopped their horsecart to have a "chat", and kept handing us whatever was in their bags: peppers, tomatoes, an energy drink plastic bottle full of Zuica de Pruna which we dutifully tasted though it was 8am…

After two days of this we finally got to Calafat, where we took a ferry to cross to the town of Vidin in Bulgaria. Vidin is one of those town you would never get to on a backpacking trip. It is the poorest city in the EU, it is out of the way to anywhere, and yet it's a really nice place…we strolled the promenade along the Danube, visited the Baba Vida castle , and sneaked into the abandoned synagogue whose roof had fallen in and in which tall grass and huge plants of marijuana were growing. The next day we rode to Montana, leaving the Danube river for good after one last goodbye swim. The Balkan mountain ridge loomed in the distance, growing nearer and taller every kilometer. And the next day after an early start and a couple of hours cycling along with a bulgarian guy on his sunday morning ride, we started climbing our way up to the Petrohan pass, at an altitude of 1430meters. Five hours of uphill cycling, 1300meters higher, and a few peanut butter sandwiches later we finally made it, not a little pleased with ourselves. After a night in the mountain and another half day ride, we made it to Sofia.

We spent a couple of days in Sofia sightseeing, and discussing what to do next…we met two ascetic scottish cyclist on their way home from Korea, and talking to them made us think a lot about the way we want to travel, as they seemed to take their trip much more as a physical and psychological challenge than as a way to see interesting places and to have fun…nonetheless we decided to still ride a few more days in Turkey, from Edirne to Istanbul, partly because we didn't want to see much more in Sofia, and partly because of Chloe's stubbornness to arrive to Istanbul by bike.

These last three days of riding were hard, though, constants uphills and downhills among endless sunflower and corn fields, and a few unpleasant highway stretches. We did manage to avoid most of the big roads by riding north of the main Edirne-Istanbul highway…and we met lovely people along the way: a turkish cyclist-lover restaurant-owner who gave us a free lunch (yes, there is such a thing!) and showed us his notebook full of the adresses and thank you notes of the travelers he'd welcomed and fed, and a couple of cyclists who had been on the road for two years and who, after our meeting with the ascetic scottish guys, reconciled us with the idea that longterm cycling trips can be fun! We slept our last night in a park full of incredibly friendly stray dogs and cats, ate our last dish of soggy pasta, and on the next morning met up with a group of lovely middle aged mountain bike riders, one of whom had started to chat with us in perfect hebrew the night before as we were looking for a map in a gas station. They showed us the way through the beautiful Belgrade wood through which we reached the Bosphorus. It then took us almost two hours to reach the center of Istanbul, along the beautiful promenade where Saturday morning joggers were slaloming between Saturday morning fishing enthusiasts…all in all a great way to reach the center by bike, avoiding the nightmare highway ride described by many cyclists entering Istanbul.

The official end of the cycling part of our trip was reached when we proudly posed for a picture in Taksim square, among a crowd of teachers demonstrating for better pay. After three weeks of travel of which we spent 15 days cycling, after 1340 kilometers on the bike and 600 by bus, we had finally arrived in the mind-boggling city of Istanbul…of her we will say no more, as she deserves a whole post to herself.

יומן מסע - Travel notes

After a short discussion, we decided that it is best for us to write in English so that both the french and the israelis will have a hard time to read...

Three days ago, we got up, got on our bikes, crossed the Rhine and after 15 minutes found ourselves in Germany where we got onto our first train of the day. After a beautiful ride through the Schwarzwald, we changed trains in Donaueschingen where (as you will no doubt have guessed from the name ) the Danube river has its source...(Eran can still not pronounce the name of this place despite numerous attempts to learn it).

Five trains later, we finally arrived in Salzburg where by one of those strange coincidences that happen only on trips, Chloe's aunt was staying for a few days, and friends of hers invited us to stay in their pension situated 5 minutes from the train station, which proved to be extremely convenient to catch our 4.15am train the next day...But, before that, we went out for a stroll in Salzburg old city, passed by Mozarts house, learned that the name of Salzburg comes from the salt mines that used to be around (which according to Eran should be highly interesting to the tour guides out there...), ate some Wiener schnitzel and drank austrian beer with the friends of Chloe's aunt.

The next day (or rather, a few hours later) we got onto a train to Budapest on which Eran lost the last shreds of his blind admiration of European railway network....but we got there eventually, and have spent the last two days wandering around the city, lazying around in the bath houses, visiting the jewish quarter, drinking more beer and trying our palates with hungarian food (actually being about to start a three week bike trip might be the only way to enjoy hungarian gastronomy without a hint of guilt).

And today we will start for real to pedal our way across Europe...We do not promise to write here frequently, and maybe not always in English, but we'll try. We have 1600 kilometers ahead of us, through Hungary, Serbia, Croatia, and Romania along the Danube, and then head south through Bulgaria and Turkey to Istanbul.

Wish us luck, and we'll be in touch!

דברים שרואים משם

כל חיי הייתי ירושלמי, יותר מאשר הייתי ישראלי, יותר מאשר הייתי יהודי, זהותי הקולקטיבית היתה ירושלמי. ככה הגדרתי את עצמי, ככה הצגתי את עצמי, ככה ראיתי את עצמי. בטיול אחרי הצבא החתימה בחשבון המייל הראשון שלי היתה במילים "ערן צדקיהו, ירושלים". עד כדי כך הזדהתי עם העיר שלי, שמגלמת בעבורי הרבה מעבר לעובדת היותה עיר (מקום שגרים בו), אלא עיר שלמעשה מגלמת באופן עמוק את הזהות האישית, הדתית והלאומית של כל כך הרבה אנשים ברחבי העולם. חוצמזה המורכבות שלה התאימה לי והאופי שלה קסם לי. אני אוהב את הדיבור בירושלים, אני אוהב את האוויר ואת האווירה, אני אוהב את ירושלים. לכן אף פעם לא חשבתי ברצינות לעבור לתל אביב.

באמת אף פעם לא עברתי לתל אביב, עברתי לאירופה, ללב ליבה של אירופה - שטרסבורג-צרפת, היושבת על משולש הגבולות צרפת, גרמניה, שוויץ. אף פעם לא חשבתי או תכננתי לעבור לפה, אבל מה אנחנו יודעים... לחיים יש דרך מיוחדת להתערב לנו בתכניות ולשנותן מן הקצה. ככה עברתי לצרפת בעקבות האהבה.

לקלואי, אשתי שתחיה, יש עבודה בעיר האירופאית הזו, ואני מפרגן. בינתיים אנסה למצוא לי איזה כיוון להמשיך לעסוק במזרח התיכון שלנו מכאן - בזווית מעט שונה - כי הרי דברים שרואים מכאן לא רואים משם (ובשטרסבורג גם יושבים כל מיני מוסדות אירופאים חשובים). אך לפני כן אנחנו רוכבים לטייל - יוצאים מחר בבוקר ברכבת עד לזלצבורג, ומשם עד לבודפסט, משם רוכבים על האופניים דרך בולגריה וסרביה ועד לאיסטנבול... יהיה כיף. נחזור הביתה לשטרסבורג בתחילת ספטמבר.

בינתיים בישראל מתרחשת מהפכה חברתית - אולי המהלך הציבורי המשמעותי ביותר במדינה שלנו מאז רצח רבין. בנוסף, במהלך החודש הזה שאני מדווש לי בו דרך מזרח אירופה, תתברר גם כוונת הפלסטינים להכריז על מדינה עצמאית באו"ם ותתגבש התגובה הישראלית למהלך זה. בקיצור - יש תחושה שהרבה דברים קורים בזמן שאני מטייל לי בעולם, אבל כישראלי שאכפת לו כבר מזמן למדתי שאין דבר כזה "הזמן המתאים" ושאין לי מה לדאוג, לא יעשו שלום מהר מהר מאחורי גבי, וגם כשאחזור יהיו כאן (או שם) מספיק בעיות בשבילי להתעסק בהן, לדאוג בגללן ולכתוב עליהם בבלוג שלי גם אחרי ספטמבר.

בינתיים עד שאחזור מהטיול, תעשו חיים שם במולדת המתהפכת, ותשמרו לי על הבית. כשאחזור אשנה את השם של הבלוג שלי ל"דברים שרואים משם", ואשתדל לכתוב את תובנות שלי על ארצנו הקטנטונת מתובלות בניחוח אירופי.

אורוואר

ערן

דיפלומטיית התשה

המצב המדיני הקיים מזכיר לי תקופה היסטורית לא כל כך רחוקה - מדינת ישראל מבקשת לשמר את הסטטוס קוו כנגד כל הסיכויים ובניגוד לאינטרס האזורי ובניגוד לאינטרס העצמי. מיד אסביר את כוונתי אך קודם, כהרגלי בקודש, מעט היסטוריה (מעט מידי).

בשנים 69-70 התחוללה מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים, סופה של המלחמה בהסכם הפסקת אש והתשת שני הצדדים. בשנים 71-72 היתה מטרתה העיקרית של ממשלת ישראל להנציח את הסטטוס קוו ולגדוע בעודה באיבה כל התפתחות מדינית אשר עלולה להביא לפשרה טריטוריאלית. בכיר משרד החוץ גדעון רפאל אמר על ראש הממשלה גולדה מאיר כי "דריכה במקום נראתה לה הדרך הפשוטה ביותר להמנע מקשיים..." את החלופה המשמעותית למדיניות זו ייצג שר הביטחון משה דיין, מחסידי תורת ההתפשטות וההתנחלות. דיין אמר אז בראיון לטיים מגזין (30.07.73) כי "פלשתינה איננה עוד. חסל". חודשים ספורים לפני כשלונו המהדהד בחיזוי מלחמת יום כיפור עוד חלם דיין בקול רם על מדינה ה"משתרעת מן הירדן ועד תעלת סואץ". גולדה בעצמה מעולם לא נתנה סיכוי לאופציה הפלסטינית, היא סלדה ממנה ולא האמינה בה כלל. מן הידועות היא כי גודלה מאיר לא הכירה כלל בקיומו של עם פלסטיני ולא האמינה באופציה הפלסטינית, האופציה היחידה שקיימת כיום.

בספרו של אבא אבן, ("פרקי חיים" ב, עמ' 482) כתב מי שהיה שר החוץ בממשלת גולדה, כי "כל הזמן היתה מדיניותו של המיממסד האסטרטגי הישראלי מדיניות מפורשת של התשה. גירסתו היתה שאם לא יוכלו הערבים לקבל את שטחיהם בחזרה במלחמה או בלחץ המעצמות, יהיה עליהם לבקש משא-ומתן ולספק כמה מן האינטרסים הביטחוניים של ישראל. השקפה זו לא הביאה בחשבון אופציה ערבית שלישית... פניה נואשת למלחמה, בתקוה שאפילו התקפה בלתי מוצלחת שכרה יהיה גדול יותר מהשלמה סבילה עם קווי הפסקת האש."

קולם של המתונים כאבא אבן ופנחס ספיר לא נשמע גם כשאמרו "וכי למה זה תמשוכנה הממשלות הערביות ידן מפעולה צבאית אם לא תהיה להן כל תקוה להשיג משהו בתחום הדיפלומטי?" (אבן). מסמך גלילי מאוגוסט 73 התווה את מדיניות מפלגת השלטון ביחס לשטחים הכבושים. המסמך קרא ל"חיזוק ההתיישבות בכל שטחי הכיבוש" (סיפוח זוחל?) ולמעשה היווה את ניצחון הניצים על היונים. חסידי המסמך טענו להיעדר סיכוי של שלום בעתיד הנראה לעין בעוד שמבקריו טענו לימים כי הוא נתן לסאדאת ולאסד האב את הדחיפה האחרונה לאסור מלחמה (למרות שהחלטתם לתקוף את ישראל קדמה למסמך). אליבא דאבן מדיניות זו נבעה מביטחון עצמי שופע אשר נוצר על רקע כשלון שליחות יארינג, הקיפאון הדיפלומטי, ותמיכת ממשל ניקסון-קיסינג'ר במדיניות ההתשה הישראלית. אבן אמר כי נוצר "אקלים של ביטחון עצמי שופע, שהחל לגבול בהזיות. נשתררה מן התמכרות לגבולות הפיזיים של הארץ, שהתעלמה מן הגבולות המדיניים או המוסריים." (א. שליים, "קיר הברזל", עמ' 310).

על רקע אווירת היוהרה וההתעלמות הללו, אשר אבי שליים מכנה בספרו "קיר הברזל" כ"דיפלומטיית התשה" יש להבין את הכישלון המדיני במניעת מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 73 ואת הכישל המודיעיני-צבאי עם פריצתה. סוריה ומצרים החליטו לאסור מלחמה על ישראל, כישראלים עלינו לשאול האם ישראל עשתה כל שביכולתה על מנת למצוא פתרון מדיני לסכסוך ועל מנת למנוע את מצב המלחמה. השנתיים שקדמו למלחמת יום הכיפורים הסתמנו בקיפאון ישראלי ובהדיפת כל גישוש ערבי להסכם וכל ניסיון אמריקאי ואירופאי לתיווך. מתוך החשש להגיע לפשרות טריטוריאלית מבלי לדון קודם כל בהסדרי הביטחון של ישראל, השיגה ישראל את ההיפך הדמור ותרמה לפגיעה החמורה ביותר בביטחונה אי פעם - פלישת של צבאות ערב, הרס, חורבן ומוות לאלפים מבניה.

ברצוני לבחון את קווי הדמיון של תקופה הנזכרת לעיל לימינו אנו, שכן אולי ניתן ללמוד מההיסטוריה. הפרויקט העתונאי הנפלא "הארץ של סופרים", מעבר להיותו חוויה עיתונאית ייחודית ומרעננת, מספק לקוראים זווית יחודית על אירועי חדשות יומיומיים, ומאפשר לקוראים לחלץ אמירה מעניינת ובעלת משמעות מאירועים חדשותיים "רגילים" לכאורה. אתגר קרת, במסיבת עיתונאים באיטליה, מתעקש בתמימות של מתחילים (לכאורה), במקום שהעיתונאים הותיקים עייפו בו (לדבריו הם רק רוצים לצאת להפסקה בפיאצה נבונה). קרת שאל את ראש הממשלה "שאלת תם": "חשוב לי לדעת מהי יוזמת השלום של הממשלה, מהי התוכנית שאנחנו מקדמים כדי לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים". בתשובתו לשאלתו של קרת חשף ביבי צוהר נדיר לתפיסת עולמו ביחס לסכסוך. ביבי אמר כי "זה סכסוך בלתי פתיר כי הוא לא על שטח... זה לא שאתה יכול לוותר על קילומטר יותר ולפתור אותו. השורש של הסכסוך נמצא בכלל במקום אחר. עד שאבו מאזן לא יכיר בישראל כמדינה יהודית, לא תהיה שום דרך להגיע להסכם". כלומר ביבי (לא ליברמן), כמו גולדה בזמנו, חושב שהסכסוך עם הפלסטינים הוא בלתי פתיר. יום אחרי פרויקט "הארץ של סופרים" כבר מנסים לתקן את הנזק ומיד התפרסם תצהיר מטם מזכיר הממשלה צבי האוזר, שאמר כי "ראש הממשלה אמר כי הסכסוך אינו פתיר, אולם דבריו לא הובנו כהלכה".

גם משרד החוץ הישראלי נערך להתמודד עם "מתקפת השלום" הניתכת מכל עבר. שר החוץ ליברמן מנסה להשליט סדר עולמי חדש אך מסמכי ויקיליקס מראים שהוא נתפס בעולם כמחרחר מלחמה (באמת היינו צריכים את ויקיליקס בשביל זה). לא אשתיל פה עשרות קישורים להראות כיצד ממשלת ישראל, כמו ספורטאי מקצועי, הודפת חובטת ומתחמקת מכל יוזמה: התחמקות מיוזמת השלום הערבית, הודפת במתווה אובמה, חובאת בהצעת התיווך האירופאית-צרפתית, מכשירה את השגרירים לקראת הצונאמי המדיני הצפוי בספטמבר ומשחררת לאוויר העולם שלל קלישאות לעוסות מפיו של שגרירנו החדש באו"ם רון פרושאור (שבאמת מסופקני אם אפילו הוא מאמין בהם).

לעומת זאת ישנם קולות אחרים בסביבה, רק צריך להטות אוזן. הנה למשל ד"ר סאיב (צאאב) עריקאת, מי שהיה עד לאחרונה האחראי על המו"מ עם ישראל מטעם הרשות הפלסטינית ונציג העיר יריחו בפרלמנט הפלסטיני, נאם בכנס "הדרך לספטמבר" של יוזמת ז'נבה שהתקיים במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב בתאריך ה 15.05.11 בהשתתפותו לצד ברנרד קושנר, להלן הדברים מאתר היוזמה: "עריקאת טען כי ניתן לחתום על הסכם שלום בתוך יומיים ולכן אין צורך במשא ומתן של ממש. הוא הדגיש כי הפתרון של פתח לסכסוך הוא פתרון שתי המדינות, במסגרתו תוקם מדינה פלסטינית בקווי 67 אשר תחיה בשלום לצדה של מדינת ישראל. לשיטתו של עריקאת פתרון כזה יכלול הסדר בירושלים כך שחלקה תהיה בירת ישראל וחלקה בירת פלסטין, יינקטו סידורי ביטחון, וייושם פתרון מוסכם לסוגיית הפליטים, כפי שמוזכר ביוזמת ז'נבה. עריקאת הביע אכזבה מתגובתו של נתניהו להסכם הפיוס בין פתח לחמאס, ותקף אותו על כך שטרם הפיוס טען נתניהו שאינו יכול לשאת ולתת עם הרשות הפלסטינית מכיוון שאינה מייצגת את העם הפלסטיני כולו, וכעת משהושג פיוס הוא חוזר על טענתו שישראל לא יכולה לדבר עם הרשות הפלסטינית. הוא ציין כי המחיר של המשך הסכסוך הוא גבוה מאוד עבור שני הצדדים, ויש צורך אמיתי לסיימו. בנוגע להתפתחויות בעולם הערבי, אמר עריקאת שזהו רגע היסטורי בו אנשים יצאו לרחובות לא בשביל פרנסה אלא כדי לדרוש דמוקרטיה, וכי מי שאומר שערבים לא מוכנים לדמוקרטיה, הוא גזען. הוא הוסיף כי מדובר בהתפתחות חשובה עבור ישראל שכן דמוקרטיה ושלום הולכים יחד.ביילין אמר שהצעד של הפלסטינים באו"ם הגיע כתוצאה מכך שאין תהליך שלום, וכי לא ניתן לצפות מהפלסטינים שהם לא יעשו דבר על מנת לקדם את האינטרס שלהם בהקמת מדינה עצמאית" מה יש לומר? נותר לי רק להסכים עם הדברים ולהוסיף את החשש שלי מהאפשרות של כישלון מדיני פלסטיני שיוביל לייאוש ולפניה לאלימות.

אם כך, מדינת ישראל הרשמית משתקפת בעיני, האזרח המודאג, כמנגנון שהודף כל אפשרות לדיאלוג ומחפש דרכים שונות להנציח את המצב הקיים, שאינו בר קיימא והזמן אינו משחק לטובת הצדדים. ממשלת ישראל מנסה בכל כוחה לדחות את הקץ אך ניסיון זה סופו להכשל, בין אם בספטמבר בדרכי שלום ודיפלומטיה ובין אם בסבב דמים חדש וקטלני בהרבה מקודמיו, שעלול לפרוץ כתוצאה מתסכול שייגרם מכשלון דיפלומטי פלסטיני. כלומר גם אם ישראל תנצח במערכה המדינית ייתכן מאוד שיהיה לניצחון הזה מחיר דמים כבד.

להלן הצעה שונה במקצת בעבור אלה מבינינו המבקשים למצוא היגיון בפעולות הממשלה ולחובבי תיאוריות הקונספירציה: אולי ביבי לא יכול לחתום על הסכם עם הפלסטינים בהרכב הקואליציוני הנוכחי אבל מבין את המצב לאשורו –להקים מדינה פלסטינית בגדה ובעזה עכשיו או שאבד הכלח על הרוב היהודי בארץ ישראל שבין הירדן לים. לאור זאת אולי כל העניין הזה של ספטמבר הוא בכלל קנוניה של ביבי ואבו מאזן כנגד החמאס והימין הקיצוני בישראל. כל אחד יאמר לפנאטים בצד שלו שזהו מצב שנכפה עלינו בגלל הנסיבות וזה מה יש ושלום על ישראל ועל פלסטין. לי אישית זה נשמע פנטסטי מידי, נראה לי הגיוני יותר לטעון שמדינת ישראל פשוט פועלת בחוסר היגיון ומתוך סכיזופרניה כללית בכל הנוגע למצב המדיני ולפתרון הסכסוך עם הפלסטינים.

הדימיון בין דימפומטיית ההתשה של ישראל מהשנים 1971-1972 מתאפיין בהתחמקות ממגעים ומהסדר. אז זה הסתיים במלחמה נוראה ולאחריה בהסכם שלום עם פשרה טריטוריאלית. האם הפעם הזו נלמד מהעבר ונדלג על המלחמה?

בדמוקרטיה כישראל האחריות אינה מונחת רק לפתחה של הממשלה ואינה רובצת רק על כתפי המנהיגים, היא מונחת על כולנו, כבוחרים וכאזרחים הנושאים בנטל. עלינו לשאול את עצמנו מה אנחנו כחברה וכיחידים עושים למען השלום ולמען הקיום המשותף בין הירדן לים, בכל קונסטלציה פוליטית שיוחלט עליה. מגזין טיים קבע לפני יותר משנה וחצי ש"הישראלים אדישים ולא אכפת להם אם תהיה מלחמה" וכי "הם עסוקים להרוויח כסף ולחיות את הרגע" אבל "עמוק בפנים האם הישראלים לא יודעים שהשגת שלום עם הפלסטינים היא הדרך היחידה להבטיח את השגשוג והאושר של ישראל?" על פי מסקנת המגזין: "ובכן, לא ממש"(מקור אנגלי).

?האם על המזרחנים לדבר עם התקשורת

האירועים המתרגשים על המזרח התיכון בעת האחרונה, הביאו להתעניינות ציבורית גוברת בנעשה באזורנו, ומכאן לפניה של אמצעי התקשורת אל המומחים למזרח התיכון מהאקדמיה. בעקבות זאת התגלע ויכוח בין המזרחנים, סביב תפקידו של המומחה לענייני המזרח התיכון, הערבית והאסלאם בזירה הציבורית והתקשורתית. שתי הגישות העיקריות לעניין זה מזכירות את השיח שהתפתח סביב תפיסת המונח "בגידת האינטלקטואלים", שטבע הפילוסוף הצרפתי ג'וליאן בנדה בשנת 1927. בנדה דיבר על בגידת האינטלקטואלים בשעתו, וטען כי תפקידו של האינטלקטואל הוא לחקור ולחפש אמת ללא כל מעורבות רגשית או פוליטית, וללא שום ניסיון להשיג תועלת לאומית ומדינית.[1] "האינטלקטואל או איש הרוח, עניינו לעסוק בכללי ובעקרוני, לא בפרטי ובקונקרטי." בנדה טען כנגד מעורבותם של אנשי הרוח והאינטלקטואלים הצרפתים של זמנו בחיי היומיום הפוליטיים. מנגד, טוען פרופסור אבי רביצקי כי "אם נבוא היום אל אדם ונשאל אותו על המונח 'בגידת האינטלקטואלים'... כפי שהוא התפתח ערב מלחמת העולם השניה ולאחריה, הכוונה תהיה הפוכה: כיצד זה שהאינטלקטואל איננו ממלא את חובתו ככלב שמירה של החברה, מסתגר במגדל השן וכו'."[2]

ניתן לומר שראשית השימוש במילה "אינטלקטואל" היא ב"מניפסט האינטלקטואלים" שפורסם בצרפת בשנת 1989 כתגובה לפרשת דרייפוס, המונח התייחס לאנשי הרוח שמחו כנגד התנהלות המשפט. מאז ועד היום היו האינטלקטואלים סוכנים של שינוי חברתי ופוליטי.[3] האינטלקטואל הוא המתריע בשער, המאתגר את הסדר הקיים וזה הנותן השראה לתנועות שינוי חברתיות ופוליטיות. תופעה זו ששורשיה נטועים במאות השנים שקדמו לפרשת דרייפוס, היא תוצאה של התפתחויות איטיות ועקובות מדם אשר עיצבו את אירופה המודרנית כפי שהיא היום. אימוץ הרעיונות האירופאים על ידי העולם הערבי במאה התשע עשרה והעשרים, כמו גם הנסיונות הכושלים של השנים האחרונות לכפות את הדמוקרטיה המערבית במזרח התיכון בכוח הזרוע, מחייבים מבט מעמיק אל המסורת האינטלקטואלית במזרח התיכון ועל השתלבות באזור מתוך הבנה עמוקה של התרבות המקומית.

האינטלקטואל הוא בעל הידע, ככתוב "גֶּבֶר-חָכָם בַּעוֹז; וְאִישׁ-דַּעַת, מְאַמֶּץ-כֹּחַ" (משלי כד' 5), ואכן פרנסיס בייקון טבע במאה ה 17 את האמירה "ידע הוא כוח", תפיסה אשר שוכללה על ידי מישל פוקו. ניתן לומר שעם הכוח באה האחריות, למשל מתמטיקאים בכירים המביעים את דעתם על היתדרדרות רמת לימודי המתמטיקה בבתי הספר וכן על תכנית הלימודים החדשה מטעם מערכת החינוך.[4] על אחת כמה וכמה ניתן לצפות לאחריות כזו מחוקרים הבאים מתחומי מדעי הרוח והחברה בכלל ומתחום חקר המזרח התיכון בפרט. כל המצוי ברזי העולם הערבי והמוסלמי יודע עד כמה רדודה היכרותו של הישראלי המצוי עם עולם זה, זאת למרות החשיבות המכרעת שיש להבנת המרחב התרבותי שבו אנו חיים על עתידנו באזור.

אחד האמצעים המרכזיים שבעזרתם ניתן להשפיע על קהל רחב, להעמיק את ההבנה ולהסביר מהלכים, הוא התקשורת המשודרת, האינטרנטית והכתובה. התקשורת הינה סוכן תרבות ראשון במעלה אשר מי שיודע להשתמש בה יכול כיום לבצע מהפכות של ממש. אולם, ישנם חוקרים שטוענים, בצדק מסוים, כי התקשורת היא סנסציונית, רדודה ומטבעה מנוגדת לשיח האינטלקטואלי העמוק והמורכב. מכאן הם מסיקים כי האינטלקטואל שעניינו במחקר, עליו להסתגר במגדל השן, ולנהל שיח אקדמי עם קהילה מצומצמת של חוקרים ומומחים לעניין בלבד. חוקרים אלו, בהתנהגותם המסוגרת מאבדים את הזכות לצקצק בלשונם אל מול הבורות הישראלית בכל הנוגע לחיים במזרח התיכון והשלכותיה. המזרחנים אשר תחומי התמחותם רלוונטיים, יכולים ואף צריכים לפעול ליצירת מודעות והבנה עמוקה יותר של האחר. על חוקרים אלו להבדיל בין השיח המחקרי המקצועי לבין השיח התקשורתי של המאה ה 21, במסגרתו עליהם ללמוד לנסח טיעונים קצרים ופשוטים ולהתעקש מעל הבמות השונות שאין תפקיד המזרחן לחזות את העתיד אלא להסביר את העבר, להבין את ההווה, ועם קצת סיכון לנתח תרחישים אפשריים לעתיד (כמקובל בתחום מחקרי המדיניות).

במרחב הציבורי לא נותר ואקום, והזירה התקשורתית אינה מופקרת, אם המלומדים והמומחים לא יקחו חלק בשיח הציבורי והתקשורתי, השיח יתמלא מעצמו על ידי מי שישכיל לנצל את הזירה, בינהם פובליציסטים או בעלי אג'נדה (גלויה או נסתרת) המחזיקים בתארים אקדמיים. בדיון זה לא המצאנו את הגלגל, בשיחתו עם ליבוביץ טוען רביצקי כי כבר ביוון העתיקה סוקרטס היה מתפלסף בשוק; אפלטון, גם אם נסוג לאקדמיה, עדיין הטיל תפקיד פוליטי מובהק על הפילוסוף; ואילו אריסטו, גם אם כאדם הוא 'חיה־חברתית', כפילוסוף הוא יחיד.[5]

טוב יעשו מורי ורבותי, המומחים לאסלאם, לערבית ולמזרח התיכון, אם יראו את אחריותם מעבר לגבולות השיח האקדמי המצומצם ויפעלו באמצעים הרבים הקיימים כיום להעמקת השיח הציבורי בישראל בכל הנוגע להבנת העולם הערבי והמוסלמי. בדמוקרטיה הישראלית יש לתודעה הציבורית השפעה מכרעת על המדיניות הרשמית. היכרות והבנה עמוקים יותר של אזורנו הינם הכרחיים על מנת שנדע להתמודד מול מבקשי רעתנו. אך לא פחות מכך, ואולי אף יותר, על מנת שנדע לחיות בשלום עם שכנינו- מתוך כבוד, היכרות והכרה הדדית.

*מאמר זה פורסם בבמה הפתוחה באתר האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם (אילמ"א)

---

[1] ויכוחים על אמונה ופילוסופיה : אביעזר רביצקי משוחח עם פרופ’ ישעיהו ליבוביץ, פרק 8, בגידת האינטלקטואלים, ת"א, תשס"ו 2006. http://213.8.106.62/leibowitz/ebook.asp?id=24#_ftnref5

[2] שם, רביצקי וליבוביץ

[3] שלמה זנד, האינטלקטואל, האמת והכוח (תל אביב, 2004) עמ' 11-48; ברוס מדי-וויצמן, אינטלקטואלים פלסטינים וישראלים בצל אוסלו ואנתפאדת אל-אקצא, (תל אביב, 2003), עמ' 11.

[4] "במכתב פומבי לשר החינוך מזהירים 30 מתמטיקאים כי "הפרק בגיאומטריה גורם נזק עצום אף לתלמידים הטובים ביותר". הארץ 12/12/10 "מתמטיקאים מתנגדים לתוכנית הלימודים החדשה בבתי"ס: גרועה באופן שערורייתי".

[5] שם, רביצקי וליבוביץ

רחוב אגריפס - סוגיה עירונית

כל פוליטיקאי ארצי או מקומי יודע להעלות את ירושלים על ראש שמחתו ועל קצה לשונו, להלל ולשבח את העיר כבירה המאוחדת והניצחית של מדינת ישראל ושל העם היהודי לנצח נצחים. אך בירושלים של מטה הדברים מעט שונים, מערב ירושלים היא עיר כושלת והרשות המקומית בה היא כשלון, מהולי-לנד ועד האגן הקדוש העיר מלוכלכת, ענייה ומצב התחבורה בה הוא מהגרועים במדינה. בעוד הבירה נאנקת תחת עול הרכבת הלא כל כך קלה, המתנהלת מתקלה להתקלה, רחוב יפו הולך ומקבל צורה. אך אין למהר לשמוח, מסתבר שהמחיר כבד. על מנת שרחוב יפו יתחדש וישתקם מהריסותיו העירייה וקברניטי העיר מקריבים שני רחובות ראשיים אחרים, את רחוב הנביאים ורחוב אגריפס.

רחוב הנביאים היה בעבר מהרחובות המפוארים של ירושלים החדשה, אך הוא גוסס לאיטו מזה שנים רבות. הכביש הבלוי, המדרכות הצרות ועומס התנועה המוגזם ברחוב גבו לאחרונה מחיר דמים כבד והביאו למותו של ילד קטן בתאונה נוראית. רחוב אגריפס לעומת זאת הוא חלק ממתחם שוק מחנה יהודה הססגוני ועודנו אחד מהרחובות ההומים בבירה מבחינת מסחר ועוברי אורח. 

כבר יצא לי לראות מומחים ואנשי שיווק מתאמצים למתג ולשווק את ירושלים כמוצר אטרקטיבי ומדליק על מנת למשוך אוכלוסיות צעירות ויצרניות למרכז העיר. אישית קיבלתי את הרושם שהללו משקיעים יותר במיתוג ובשיווק מאשר באיכות המוצר עצמו. 

שוק מחנה יהודה הוא אחד השווקים המעניינים והמיוחדים ביותר בארץ ומהפנינות של ירושלים החדשה. שוק זה מתאפיין מראשיתו בכך שהוא צמח מלמטה ולא על ידי הרשויות. תחילת השוק בשלהי המאה ה 19 כאשר פלאחים ערבים מליפתא וכפרי הסביבה החלו למכור את מרכולתם במגרש ריק על דרך יפו, בין שכונת בית יעקב לשכונת מחנה יהודה. ההסדר התאים לתושבי הנחלאות שנחסכה מהם הדרך לעיר העתיקה ולפלאחים כמקור פרנסה ועד מהרה השוק שיגשג. הבריטים שהבינו את הפוטנציאל של השוק היו הראשונים שתכננו וארגנו את השוק. 

בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת השוק עבר שיקום נרחב וארגון מחדש, בשנים האחרונות בעוד הבירה שוקעת בסכסוכים, בעוני, בהזנחה ובהגירה שלילית בולטת עלייתו של אזור שוק מחנה יהודה ככוכב שביט בשמי הבירה המשמימים. שוב מדובר בהתפתחות שבאה מלמטה, מהאנשים, ולא מהמערכת. תושבי הבירה וההמוני התיירים הבאים לשוק מצביעים ברגליים ומניעים בשוק שינוי מעניין הממצב את מחנה יהודה כאחד המתחמים העירוניים החמים והמעניינים בארץ. היה ניתן לצפות שקברניטי העיר שכל כך מתאמצים למתג את אותה יקפצו על המציאה, יתמכו ויחזקו את המגמה. במקום זאת מה שקורה בפועל זה שהשוק בכלל ורחוב אגריפס בפרט סובלים קשות מהשינויים המתחוללים. 
 

למרות שהמדרכות ברחוב אגריפס ההומה הוצרו והוקטנו בניגוד למציאות בשטח האנשים לא הפסיקו לגדוש את הרחוב, הם פשוט הולכים על הכביש ההומה בין המכוניות והאוטובוסים באופן שמזכיר במעט בזאר מזרח תיכוני מבולגאן ואקזוטי. כעת הכביש הקטן והפקוק הופך לנתיב תחבורה ציברות עיקרי, אשר אוטובוסים יחלפו בו לשני הכיוונים למכביר. בימי שישי, היום החזק של השוק, ההליכה ברחוב אגריפס הפכה לבלתי אפשרית לקשישים ולבעלי מוגבלויות בעוד שאחרים פשוט נאלצים ללכת על הכביש, בין המכוניות, תוך כדי סיכון עצמי.

במקום להקשיב לרחשי הלב של הציבור ולחזק את המגמות החיוביות הקיימות בעיר הקברניטים מנסים לכופף את ירושלים בניגוד לרצונה כך שתתאים לתוכניותיהם אשר מחרבות את מרכז העיר מזה כעשור. לראיה ניתן להביא את ההתנגדות הקשה של הסוחרים ברחוב (בינהם אבי וקרובים נוספים הנמצאים בשוק מזה עשרות שנים). היום אמר לי בעלים של אחת המסעדות המוכרות ברחוב, בשיחה על מנה מהבילה של קובה במיה, שההכנסות בכל הרחוב ירדו ב 50% מאז החלו האוטובוסים לגדוש את הרחוב. מספיק שמישהו עוצר במדרכה לגרד בפדחתו ונוצר פקק תנועה, מי שיורד לכביש מסתכן בין האוטובסים, והסוחרים נחנקים בפיח, בעשן ובצפיפות מחד ומאידך חוששים לעתיד פרנסתם . 

תפקידה של המערכת, המקומית והארצית כאחד, הינו לשרת את האזרח והתושב באופן הטוב ביותר, לנהל את המשאבים המשותפים ולתכנן ולפתח את הסביבה באופן שתואם את הצרכים שלנו. המדיניות התכנונית של עיריית ירושלים צריכה להתאים את עצמה למציאות העולה מן השטח ולא לכפות מדיניות תכנונית מלאכותית המנוגדת לצרכים ולרצונות של תושבי העיר. כאזור מסחר הומה רחוב אגריפס צריך להיות מדרחוב הסגור לתנועה מאסיבית של כלי רכב פרטיים ואוטובוסים לפחות בימי העומס, את התחבורה הציבורית ניתן להעביר בנתיבים חלופיים כמו רחוב בצלאל, ואולי בכלל לתת לרכבת הקלה להוות את ציר התחבורה הציבורית היחיד העובר במרכז העיר. יש לקוות שלפחות בחלק הזה של העיר ובניגוד להרגלם קברניטי העיר יתעשתו ויעשו מה שצריך למען ירושלים חזקה וטובה יותר.