המצב המדיני הקיים מזכיר לי תקופה היסטורית לא כל כך רחוקה - מדינת ישראל מבקשת לשמר את הסטטוס קוו כנגד כל הסיכויים ובניגוד לאינטרס האזורי ובניגוד לאינטרס העצמי. מיד אסביר את כוונתי אך קודם, כהרגלי בקודש, מעט היסטוריה (מעט מידי).
בשנים 69-70 התחוללה מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים, סופה של המלחמה בהסכם הפסקת אש והתשת שני הצדדים. בשנים 71-72 היתה מטרתה העיקרית של ממשלת ישראל להנציח את הסטטוס קוו ולגדוע בעודה באיבה כל התפתחות מדינית אשר עלולה להביא לפשרה טריטוריאלית. בכיר משרד החוץ גדעון רפאל אמר על ראש הממשלה גולדה מאיר כי "דריכה במקום נראתה לה הדרך הפשוטה ביותר להמנע מקשיים..." את החלופה המשמעותית למדיניות זו ייצג שר הביטחון משה דיין, מחסידי תורת ההתפשטות וההתנחלות. דיין אמר אז בראיון לטיים מגזין (30.07.73) כי "פלשתינה איננה עוד. חסל". חודשים ספורים לפני כשלונו המהדהד בחיזוי מלחמת יום כיפור עוד חלם דיין בקול רם על מדינה ה"משתרעת מן הירדן ועד תעלת סואץ". גולדה בעצמה מעולם לא נתנה סיכוי לאופציה הפלסטינית, היא סלדה ממנה ולא האמינה בה כלל. מן הידועות היא כי גודלה מאיר לא הכירה כלל בקיומו של עם פלסטיני ולא האמינה באופציה הפלסטינית, האופציה היחידה שקיימת כיום.
בספרו של אבא אבן, ("פרקי חיים" ב, עמ' 482) כתב מי שהיה שר החוץ בממשלת גולדה, כי "כל הזמן היתה מדיניותו של המיממסד האסטרטגי הישראלי מדיניות מפורשת של התשה. גירסתו היתה שאם לא יוכלו הערבים לקבל את שטחיהם בחזרה במלחמה או בלחץ המעצמות, יהיה עליהם לבקש משא-ומתן ולספק כמה מן האינטרסים הביטחוניים של ישראל. השקפה זו לא הביאה בחשבון אופציה ערבית שלישית... פניה נואשת למלחמה, בתקוה שאפילו התקפה בלתי מוצלחת שכרה יהיה גדול יותר מהשלמה סבילה עם קווי הפסקת האש."
קולם של המתונים כאבא אבן ופנחס ספיר לא נשמע גם כשאמרו "וכי למה זה תמשוכנה הממשלות הערביות ידן מפעולה צבאית אם לא תהיה להן כל תקוה להשיג משהו בתחום הדיפלומטי?" (אבן). מסמך גלילי מאוגוסט 73 התווה את מדיניות מפלגת השלטון ביחס לשטחים הכבושים. המסמך קרא ל"חיזוק ההתיישבות בכל שטחי הכיבוש" (סיפוח זוחל?) ולמעשה היווה את ניצחון הניצים על היונים. חסידי המסמך טענו להיעדר סיכוי של שלום בעתיד הנראה לעין בעוד שמבקריו טענו לימים כי הוא נתן לסאדאת ולאסד האב את הדחיפה האחרונה לאסור מלחמה (למרות שהחלטתם לתקוף את ישראל קדמה למסמך). אליבא דאבן מדיניות זו נבעה מביטחון עצמי שופע אשר נוצר על רקע כשלון שליחות יארינג, הקיפאון הדיפלומטי, ותמיכת ממשל ניקסון-קיסינג'ר במדיניות ההתשה הישראלית. אבן אמר כי נוצר "אקלים של ביטחון עצמי שופע, שהחל לגבול בהזיות. נשתררה מן התמכרות לגבולות הפיזיים של הארץ, שהתעלמה מן הגבולות המדיניים או המוסריים." (א. שליים, "קיר הברזל", עמ' 310).
על רקע אווירת היוהרה וההתעלמות הללו, אשר אבי שליים מכנה בספרו "קיר הברזל" כ"דיפלומטיית התשה" יש להבין את הכישלון המדיני במניעת מלחמת יום הכיפורים באוקטובר 73 ואת הכישל המודיעיני-צבאי עם פריצתה. סוריה ומצרים החליטו לאסור מלחמה על ישראל, כישראלים עלינו לשאול האם ישראל עשתה כל שביכולתה על מנת למצוא פתרון מדיני לסכסוך ועל מנת למנוע את מצב המלחמה. השנתיים שקדמו למלחמת יום הכיפורים הסתמנו בקיפאון ישראלי ובהדיפת כל גישוש ערבי להסכם וכל ניסיון אמריקאי ואירופאי לתיווך. מתוך החשש להגיע לפשרות טריטוריאלית מבלי לדון קודם כל בהסדרי הביטחון של ישראל, השיגה ישראל את ההיפך הדמור ותרמה לפגיעה החמורה ביותר בביטחונה אי פעם - פלישת של צבאות ערב, הרס, חורבן ומוות לאלפים מבניה.
ברצוני לבחון את קווי הדמיון של תקופה הנזכרת לעיל לימינו אנו, שכן אולי ניתן ללמוד מההיסטוריה. הפרויקט העתונאי הנפלא "הארץ של סופרים", מעבר להיותו חוויה עיתונאית ייחודית ומרעננת, מספק לקוראים זווית יחודית על אירועי חדשות יומיומיים, ומאפשר לקוראים לחלץ אמירה מעניינת ובעלת משמעות מאירועים חדשותיים "רגילים" לכאורה. אתגר קרת, במסיבת עיתונאים באיטליה, מתעקש בתמימות של מתחילים (לכאורה), במקום שהעיתונאים הותיקים עייפו בו (לדבריו הם רק רוצים לצאת להפסקה בפיאצה נבונה). קרת שאל את ראש הממשלה "שאלת תם": "חשוב לי לדעת מהי יוזמת השלום של הממשלה, מהי התוכנית שאנחנו מקדמים כדי לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים". בתשובתו לשאלתו של קרת חשף ביבי צוהר נדיר לתפיסת עולמו ביחס לסכסוך. ביבי אמר כי "זה סכסוך בלתי פתיר כי הוא לא על שטח... זה לא שאתה יכול לוותר על קילומטר יותר ולפתור אותו. השורש של הסכסוך נמצא בכלל במקום אחר. עד שאבו מאזן לא יכיר בישראל כמדינה יהודית, לא תהיה שום דרך להגיע להסכם". כלומר ביבי (לא ליברמן), כמו גולדה בזמנו, חושב שהסכסוך עם הפלסטינים הוא בלתי פתיר. יום אחרי פרויקט "הארץ של סופרים" כבר מנסים לתקן את הנזק ומיד התפרסם תצהיר מטם מזכיר הממשלה צבי האוזר, שאמר כי "ראש הממשלה אמר כי הסכסוך אינו פתיר, אולם דבריו לא הובנו כהלכה".
גם משרד החוץ הישראלי נערך להתמודד עם "מתקפת השלום" הניתכת מכל עבר. שר החוץ ליברמן מנסה להשליט סדר עולמי חדש אך מסמכי ויקיליקס מראים שהוא נתפס בעולם כמחרחר מלחמה (באמת היינו צריכים את ויקיליקס בשביל זה). לא אשתיל פה עשרות קישורים להראות כיצד ממשלת ישראל, כמו ספורטאי מקצועי, הודפת חובטת ומתחמקת מכל יוזמה: התחמקות מיוזמת השלום הערבית, הודפת במתווה אובמה, חובאת בהצעת התיווך האירופאית-צרפתית, מכשירה את השגרירים לקראת הצונאמי המדיני הצפוי בספטמבר ומשחררת לאוויר העולם שלל קלישאות לעוסות מפיו של שגרירנו החדש באו"ם רון פרושאור (שבאמת מסופקני אם אפילו הוא מאמין בהם).
לעומת זאת ישנם קולות אחרים בסביבה, רק צריך להטות אוזן. הנה למשל ד"ר סאיב (צאאב) עריקאת, מי שהיה עד לאחרונה האחראי על המו"מ עם ישראל מטעם הרשות הפלסטינית ונציג העיר יריחו בפרלמנט הפלסטיני, נאם בכנס "הדרך לספטמבר" של יוזמת ז'נבה שהתקיים במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב בתאריך ה 15.05.11 בהשתתפותו לצד ברנרד קושנר, להלן הדברים מאתר היוזמה: "עריקאת טען כי ניתן לחתום על הסכם שלום בתוך יומיים ולכן אין צורך במשא ומתן של ממש. הוא הדגיש כי הפתרון של פתח לסכסוך הוא פתרון שתי המדינות, במסגרתו תוקם מדינה פלסטינית בקווי 67 אשר תחיה בשלום לצדה של מדינת ישראל. לשיטתו של עריקאת פתרון כזה יכלול הסדר בירושלים כך שחלקה תהיה בירת ישראל וחלקה בירת פלסטין, יינקטו סידורי ביטחון, וייושם פתרון מוסכם לסוגיית הפליטים, כפי שמוזכר ביוזמת ז'נבה. עריקאת הביע אכזבה מתגובתו של נתניהו להסכם הפיוס בין פתח לחמאס, ותקף אותו על כך שטרם הפיוס טען נתניהו שאינו יכול לשאת ולתת עם הרשות הפלסטינית מכיוון שאינה מייצגת את העם הפלסטיני כולו, וכעת משהושג פיוס הוא חוזר על טענתו שישראל לא יכולה לדבר עם הרשות הפלסטינית. הוא ציין כי המחיר של המשך הסכסוך הוא גבוה מאוד עבור שני הצדדים, ויש צורך אמיתי לסיימו. בנוגע להתפתחויות בעולם הערבי, אמר עריקאת שזהו רגע היסטורי בו אנשים יצאו לרחובות לא בשביל פרנסה אלא כדי לדרוש דמוקרטיה, וכי מי שאומר שערבים לא מוכנים לדמוקרטיה, הוא גזען. הוא הוסיף כי מדובר בהתפתחות חשובה עבור ישראל שכן דמוקרטיה ושלום הולכים יחד.ביילין אמר שהצעד של הפלסטינים באו"ם הגיע כתוצאה מכך שאין תהליך שלום, וכי לא ניתן לצפות מהפלסטינים שהם לא יעשו דבר על מנת לקדם את האינטרס שלהם בהקמת מדינה עצמאית" מה יש לומר? נותר לי רק להסכים עם הדברים ולהוסיף את החשש שלי מהאפשרות של כישלון מדיני פלסטיני שיוביל לייאוש ולפניה לאלימות.
אם כך, מדינת ישראל הרשמית משתקפת בעיני, האזרח המודאג, כמנגנון שהודף כל אפשרות לדיאלוג ומחפש דרכים שונות להנציח את המצב הקיים, שאינו בר קיימא והזמן אינו משחק לטובת הצדדים. ממשלת ישראל מנסה בכל כוחה לדחות את הקץ אך ניסיון זה סופו להכשל, בין אם בספטמבר בדרכי שלום ודיפלומטיה ובין אם בסבב דמים חדש וקטלני בהרבה מקודמיו, שעלול לפרוץ כתוצאה מתסכול שייגרם מכשלון דיפלומטי פלסטיני. כלומר גם אם ישראל תנצח במערכה המדינית ייתכן מאוד שיהיה לניצחון הזה מחיר דמים כבד.
להלן הצעה שונה במקצת בעבור אלה מבינינו המבקשים למצוא היגיון בפעולות הממשלה ולחובבי תיאוריות הקונספירציה: אולי ביבי לא יכול לחתום על הסכם עם הפלסטינים בהרכב הקואליציוני הנוכחי אבל מבין את המצב לאשורו –להקים מדינה פלסטינית בגדה ובעזה עכשיו או שאבד הכלח על הרוב היהודי בארץ ישראל שבין הירדן לים. לאור זאת אולי כל העניין הזה של ספטמבר הוא בכלל קנוניה של ביבי ואבו מאזן כנגד החמאס והימין הקיצוני בישראל. כל אחד יאמר לפנאטים בצד שלו שזהו מצב שנכפה עלינו בגלל הנסיבות וזה מה יש ושלום על ישראל ועל פלסטין. לי אישית זה נשמע פנטסטי מידי, נראה לי הגיוני יותר לטעון שמדינת ישראל פשוט פועלת בחוסר היגיון ומתוך סכיזופרניה כללית בכל הנוגע למצב המדיני ולפתרון הסכסוך עם הפלסטינים.
הדימיון בין דימפומטיית ההתשה של ישראל מהשנים 1971-1972 מתאפיין בהתחמקות ממגעים ומהסדר. אז זה הסתיים במלחמה נוראה ולאחריה בהסכם שלום עם פשרה טריטוריאלית. האם הפעם הזו נלמד מהעבר ונדלג על המלחמה?
בדמוקרטיה כישראל האחריות אינה מונחת רק לפתחה של הממשלה ואינה רובצת רק על כתפי המנהיגים, היא מונחת על כולנו, כבוחרים וכאזרחים הנושאים בנטל. עלינו לשאול את עצמנו מה אנחנו כחברה וכיחידים עושים למען השלום ולמען הקיום המשותף בין הירדן לים, בכל קונסטלציה פוליטית שיוחלט עליה. מגזין טיים קבע לפני יותר משנה וחצי ש"הישראלים אדישים ולא אכפת להם אם תהיה מלחמה" וכי "הם עסוקים להרוויח כסף ולחיות את הרגע" אבל "עמוק בפנים האם הישראלים לא יודעים שהשגת שלום עם הפלסטינים היא הדרך היחידה להבטיח את השגשוג והאושר של ישראל?" על פי מסקנת המגזין: "ובכן, לא ממש"(מקור אנגלי).
