רחוב אגריפס - סוגיה עירונית

כל פוליטיקאי ארצי או מקומי יודע להעלות את ירושלים על ראש שמחתו ועל קצה לשונו, להלל ולשבח את העיר כבירה המאוחדת והניצחית של מדינת ישראל ושל העם היהודי לנצח נצחים. אך בירושלים של מטה הדברים מעט שונים, מערב ירושלים היא עיר כושלת והרשות המקומית בה היא כשלון, מהולי-לנד ועד האגן הקדוש העיר מלוכלכת, ענייה ומצב התחבורה בה הוא מהגרועים במדינה. בעוד הבירה נאנקת תחת עול הרכבת הלא כל כך קלה, המתנהלת מתקלה להתקלה, רחוב יפו הולך ומקבל צורה. אך אין למהר לשמוח, מסתבר שהמחיר כבד. על מנת שרחוב יפו יתחדש וישתקם מהריסותיו העירייה וקברניטי העיר מקריבים שני רחובות ראשיים אחרים, את רחוב הנביאים ורחוב אגריפס.

רחוב הנביאים היה בעבר מהרחובות המפוארים של ירושלים החדשה, אך הוא גוסס לאיטו מזה שנים רבות. הכביש הבלוי, המדרכות הצרות ועומס התנועה המוגזם ברחוב גבו לאחרונה מחיר דמים כבד והביאו למותו של ילד קטן בתאונה נוראית. רחוב אגריפס לעומת זאת הוא חלק ממתחם שוק מחנה יהודה הססגוני ועודנו אחד מהרחובות ההומים בבירה מבחינת מסחר ועוברי אורח. 

כבר יצא לי לראות מומחים ואנשי שיווק מתאמצים למתג ולשווק את ירושלים כמוצר אטרקטיבי ומדליק על מנת למשוך אוכלוסיות צעירות ויצרניות למרכז העיר. אישית קיבלתי את הרושם שהללו משקיעים יותר במיתוג ובשיווק מאשר באיכות המוצר עצמו. 

שוק מחנה יהודה הוא אחד השווקים המעניינים והמיוחדים ביותר בארץ ומהפנינות של ירושלים החדשה. שוק זה מתאפיין מראשיתו בכך שהוא צמח מלמטה ולא על ידי הרשויות. תחילת השוק בשלהי המאה ה 19 כאשר פלאחים ערבים מליפתא וכפרי הסביבה החלו למכור את מרכולתם במגרש ריק על דרך יפו, בין שכונת בית יעקב לשכונת מחנה יהודה. ההסדר התאים לתושבי הנחלאות שנחסכה מהם הדרך לעיר העתיקה ולפלאחים כמקור פרנסה ועד מהרה השוק שיגשג. הבריטים שהבינו את הפוטנציאל של השוק היו הראשונים שתכננו וארגנו את השוק. 

בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת השוק עבר שיקום נרחב וארגון מחדש, בשנים האחרונות בעוד הבירה שוקעת בסכסוכים, בעוני, בהזנחה ובהגירה שלילית בולטת עלייתו של אזור שוק מחנה יהודה ככוכב שביט בשמי הבירה המשמימים. שוב מדובר בהתפתחות שבאה מלמטה, מהאנשים, ולא מהמערכת. תושבי הבירה וההמוני התיירים הבאים לשוק מצביעים ברגליים ומניעים בשוק שינוי מעניין הממצב את מחנה יהודה כאחד המתחמים העירוניים החמים והמעניינים בארץ. היה ניתן לצפות שקברניטי העיר שכל כך מתאמצים למתג את אותה יקפצו על המציאה, יתמכו ויחזקו את המגמה. במקום זאת מה שקורה בפועל זה שהשוק בכלל ורחוב אגריפס בפרט סובלים קשות מהשינויים המתחוללים. 
 

למרות שהמדרכות ברחוב אגריפס ההומה הוצרו והוקטנו בניגוד למציאות בשטח האנשים לא הפסיקו לגדוש את הרחוב, הם פשוט הולכים על הכביש ההומה בין המכוניות והאוטובוסים באופן שמזכיר במעט בזאר מזרח תיכוני מבולגאן ואקזוטי. כעת הכביש הקטן והפקוק הופך לנתיב תחבורה ציברות עיקרי, אשר אוטובוסים יחלפו בו לשני הכיוונים למכביר. בימי שישי, היום החזק של השוק, ההליכה ברחוב אגריפס הפכה לבלתי אפשרית לקשישים ולבעלי מוגבלויות בעוד שאחרים פשוט נאלצים ללכת על הכביש, בין המכוניות, תוך כדי סיכון עצמי.

במקום להקשיב לרחשי הלב של הציבור ולחזק את המגמות החיוביות הקיימות בעיר הקברניטים מנסים לכופף את ירושלים בניגוד לרצונה כך שתתאים לתוכניותיהם אשר מחרבות את מרכז העיר מזה כעשור. לראיה ניתן להביא את ההתנגדות הקשה של הסוחרים ברחוב (בינהם אבי וקרובים נוספים הנמצאים בשוק מזה עשרות שנים). היום אמר לי בעלים של אחת המסעדות המוכרות ברחוב, בשיחה על מנה מהבילה של קובה במיה, שההכנסות בכל הרחוב ירדו ב 50% מאז החלו האוטובוסים לגדוש את הרחוב. מספיק שמישהו עוצר במדרכה לגרד בפדחתו ונוצר פקק תנועה, מי שיורד לכביש מסתכן בין האוטובסים, והסוחרים נחנקים בפיח, בעשן ובצפיפות מחד ומאידך חוששים לעתיד פרנסתם . 

תפקידה של המערכת, המקומית והארצית כאחד, הינו לשרת את האזרח והתושב באופן הטוב ביותר, לנהל את המשאבים המשותפים ולתכנן ולפתח את הסביבה באופן שתואם את הצרכים שלנו. המדיניות התכנונית של עיריית ירושלים צריכה להתאים את עצמה למציאות העולה מן השטח ולא לכפות מדיניות תכנונית מלאכותית המנוגדת לצרכים ולרצונות של תושבי העיר. כאזור מסחר הומה רחוב אגריפס צריך להיות מדרחוב הסגור לתנועה מאסיבית של כלי רכב פרטיים ואוטובוסים לפחות בימי העומס, את התחבורה הציבורית ניתן להעביר בנתיבים חלופיים כמו רחוב בצלאל, ואולי בכלל לתת לרכבת הקלה להוות את ציר התחבורה הציבורית היחיד העובר במרכז העיר. יש לקוות שלפחות בחלק הזה של העיר ובניגוד להרגלם קברניטי העיר יתעשתו ויעשו מה שצריך למען ירושלים חזקה וטובה יותר.