Wednesday 13 October 2010

מסע תענוגות בארץ הקודש



כשמרק טווין פרסם את ספרו "The Innocents Abroad" (1869, חלקים ממנו תורגמו לעברית תחת השם "מסע תענוגות לארץ הקודש") הוא תיאר בו מרחב אחד המשתרע על שטחן המדיני של לבנון, סוריה, ירדן ישראל, הגדה המערבית ומצרים של ימינו. הקורא בספר חווה את הסהר הפורה ללא הגבולות המדיניים שעיצבו מחדש את האזור אחרי מלחמת העולם הראשונה. מאז ביקורו של הסופר המהולל הרבה השתנה באזורנו, המזרח התיכון שינה את פניו וקווי הגבול ששורטטו על המפות הותירו בשטח צלקות מדממות. גם המרחב הקטן שלנו פה בין הנהר לים חולק וצולק לעייפה. פלשתינה המנדטורית, הקו הירוק, הגדה המערבית (שבעצמה מחולקת לשטחי A, B, C), מזרח ירושלים ועוד חלוקות ותתי חלוקות שונות ומשונות. מערכת של גדרות תיל, קירות בטון ומחסומים יוצרת הפרדה פיזית בין ישראלים ופלסטינים במרחב הצפוף והעצבני הזה. יתרה מזאת חומות הניכור, החשדנות והשנאה שנבנו במשך שנים של הפרדה כפויה ומציאות מדממת, לצד בורות ודעה קדומה, הביאו להפרדה תודעתית והכרתית בין שני העמים החולקים את הארץ.

שיאה של ההפרדה חל ב 10 השנים האחרונות אשר במהלכן אסור לישראלים על פי "צו אלוף" (צו מתוקף תקנות ההגנה [שעת חירום], 1945) להיכנס לשטחי A שבגדה המערבית (איסור כניסה ושהייה) (ישראלים) (אזור A) מיום 5/10/00, לפלסטינים אסור להיכנס לשטח ישראל ללא אישור כבר משנות התשעים. שטחי A הם אזורים בגדה המערבית אשר על פי ההסכמים נמצאים תחת אחריות אזרחית וביטחונית פלסטינית מלאה. מדובר בחלק הקטן ביותר של הגדה המערבית הכולל בעיקר את הערים הפלסטיניות ואת גושי ההתיישבות הערביים הגדולים בגדה. כך יצרנו מציאות מדומה, בה החיים ממערב לקו הירוק (מדינת ישראל), במרחק של מספר דקות נסיעה, לעתים מספר דקות הליכה (ממש כך) משטחים אלו, חיים בניתוק מהמציאות ומתייחסים למה שנמצא מעבר לגדר כאינו קיים.
ירושלים לדוגמה, היא חלק מהרצף ההתיישבותי, הגאוגרפי, ההיסטורי והתרבותי של שדרת ההר. כיום ירושלים היא מרכזו של גוש מטרופוליני המשתרע מבית לחם בדרום, אבו דיס-אלעזריה ומעלה אדומים במזרח ורמאללה בצפון. היישובים הפלסטיניים מחוברים לירושלים פיזית, תרבותית והיסטורית והם המרחב הטבעי שלה, אך בפועל גדר ההפרדה בתוואי "עוטף ירושלים" מפרידה את עיר הבירה ממרחב זה. מבט פשוט על המפה מראה שהקריאה המרחבית הישראלית מחברת את ירושלים באופן מלאכותי לתל אביב כך שהיא הופכת מהלב של שדרת ההר לעיר גבול בקצה המזרחי של "הפרוזדור". הכבישים הראשיים, כמו גם התודעה הישראלית, יורדים מירושלים מערבה, אל חופה של תל אביב. מדובר בעיצוב מלאכותי של המרחב, כאשר המסקנה המתבקשת אינה הצורך בהמשך השליטה על שטחים אלו ולא הצורך בחלוקתם, אלא פשוט להתחלק בהם. נשמע נאיבי? למעשה זהו פתרון מעשי ביותר.

דוגמה תאורטית יותר: דמיינו לעצמכם שאתם מספרים לחברים שאתם טסים לחופשה באיי בהאמה, ניו יורק, הודו, אוסטרליה או כל מקום אחר מעבר לאוקיינוס. תגובתם לרוב תהיה משהו בין שריקת התפעלות לבין שימחה מהולה בקנאה. עכשיו דמיינו לעצמכם שאתם הישראלי הממוצע שמספר לחבריו שהוא הולך לביקור בשכם, רמאללה, בית לחם או יריחו, במרחק יריקה מהבית ובתוך גבולות הארץ. מה תהיה תגובתם במקרה הזה? לרוב שתיקה מביכה ולאחריה סדרת שאלות כגון: "קיבלת צו מילואים, למה, מה יש לך לחפש שם, זה חוקי, אתה לא מפחד?" ובכן התשובה לכך היא שהרבה יותר מפחיד להמשיך ולחיות במציאות מדומה, מפחיד הרבה יותר לא לבקר שם!
מתוך ההבנה הזאת הצטרפתי ל Visit Palestine, רעיון שנולד במפגש ישראלי-פלסטיני במהלכו החליטו המשתתפים משני הצדדים לקום ולעשות מעשה - להחזיר את הישראלים לערים הפלסטיניות ובשלב שני לאפשר לפלסטינים לבקר בשטחי מדינת ישראל, לכאורה עניין טריוויאלי ופשוט. משתי קצוות הקשת הפוליטית הישראלית יש המערערים על סמכות המדינה בשטחים ועל מדיניותה שם, כפועל יוצא מזה יש הנכנסים לשטחי A בניגוד לחוק ולעתים אף באורח הפגנתי. הרעיון של Visit Palestine הוא דווקא לבקר בשטחי A באופן חוקי, באישור של צה"ל וכאורחי הרשות הפלסטינית. כך הביקור שלנו לא רק שאינו מאיים על אף אחד משני המנגנונים הפועלים בשטח, אלא דווקא מכבד את שניהם וזוכה לתמיכתם. באופן הזה המטרה של יצירת קשרים בין העמים מושגת במלואה, הן ברמה האישית, על ידי המפגש הבלתי אמצעי, והן ברמה המערכתית, של שיתוף פעולה והכרה הדדית.
כישראלי וכיהודי המקומות אשר כיום מעבר לגדר הם בדמי ובנשמתי, כך גם תושביהם הפלסטינים, המהווים חלק בלתי נפרד מהארץ הזאת ומאנשיה. כיום מתקיימים סיורים לציבור הרחב בערים בית לחם ויריחו תחילה. מאות ישראלים כבר הצטרפו אלינו לביקור בערי הגדה, האוטובוס אוסף את המשתתפים בתל אביב ובירושלים ומשם אנחנו נוסעים לבקר בשווקי הערים העתיקות, בכנסיות, במנזרים ובמסגדים החשובים, מסיירים באתרי מורשת וארכאולוגיה המשקפים את הזיקה של שלוש הדתות ושני העמים לארץ, מברכים "שהחיינו" בבית הכנסת העתיק ביריחו "שלום על ישראל", בוחנים סוגיות גיאו-פוליטיות ממבט ראשון, מקרוב, ישראלים ופלסטינים ביחד, וחשוב מכל – לומדים להסתכל לפרטנר בעיניים, להכיר את השותפים שלנו על הארץ הזאת סביב צלחת חומוס או על כוס קפה ולא רק במחסומים ובעיתונים.
כל מארגני היוזמה מבקשים לראות את סיום הכיבוש הישראלי בשטחים ותומכים בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצידה של מדינת ישראל, מאחר וזה הדבר הצודק והנכון לעשות וגם בגלל שזה משרת את האינטרס המידי וארוך הטווח של מדינת ישראל והרשות הפלסטינית גם יחד. למעשה לא משנה מה הקונסטלציה הפוליטית העתידית לסיום הסכסוך, מדינה אחת, שתי מדינות, שלוש מדינות, קונפדרציה, אוטונומיה, או כל דבר אחר, בשורה התחתונה בין הירדן לים חיים שני עמים החולקים את הארץ הזאת ועליהם ללמוד לחיות בה ביחד, מתוך כבוד הדדי, בשלום.