האירועים המתרגשים על המזרח התיכון בעת האחרונה, הביאו להתעניינות ציבורית גוברת בנעשה באזורנו, ומכאן לפניה של אמצעי התקשורת אל המומחים למזרח התיכון מהאקדמיה. בעקבות זאת התגלע ויכוח בין המזרחנים, סביב תפקידו של המומחה לענייני המזרח התיכון, הערבית והאסלאם בזירה הציבורית והתקשורתית. שתי הגישות העיקריות לעניין זה מזכירות את השיח שהתפתח סביב תפיסת המונח "בגידת האינטלקטואלים", שטבע הפילוסוף הצרפתי ג'וליאן בנדה בשנת 1927. בנדה דיבר על בגידת האינטלקטואלים בשעתו, וטען כי תפקידו של האינטלקטואל הוא לחקור ולחפש אמת ללא כל מעורבות רגשית או פוליטית, וללא שום ניסיון להשיג תועלת לאומית ומדינית.[1] "האינטלקטואל או איש הרוח, עניינו לעסוק בכללי ובעקרוני, לא בפרטי ובקונקרטי." בנדה טען כנגד מעורבותם של אנשי הרוח והאינטלקטואלים הצרפתים של זמנו בחיי היומיום הפוליטיים. מנגד, טוען פרופסור אבי רביצקי כי "אם נבוא היום אל אדם ונשאל אותו על המונח 'בגידת האינטלקטואלים'... כפי שהוא התפתח ערב מלחמת העולם השניה ולאחריה, הכוונה תהיה הפוכה: כיצד זה שהאינטלקטואל איננו ממלא את חובתו ככלב שמירה של החברה, מסתגר במגדל השן וכו'."[2]
ניתן לומר שראשית השימוש במילה "אינטלקטואל" היא ב"מניפסט האינטלקטואלים" שפורסם בצרפת בשנת 1989 כתגובה לפרשת דרייפוס, המונח התייחס לאנשי הרוח שמחו כנגד התנהלות המשפט. מאז ועד היום היו האינטלקטואלים סוכנים של שינוי חברתי ופוליטי.[3] האינטלקטואל הוא המתריע בשער, המאתגר את הסדר הקיים וזה הנותן השראה לתנועות שינוי חברתיות ופוליטיות. תופעה זו ששורשיה נטועים במאות השנים שקדמו לפרשת דרייפוס, היא תוצאה של התפתחויות איטיות ועקובות מדם אשר עיצבו את אירופה המודרנית כפי שהיא היום. אימוץ הרעיונות האירופאים על ידי העולם הערבי במאה התשע עשרה והעשרים, כמו גם הנסיונות הכושלים של השנים האחרונות לכפות את הדמוקרטיה המערבית במזרח התיכון בכוח הזרוע, מחייבים מבט מעמיק אל המסורת האינטלקטואלית במזרח התיכון ועל השתלבות באזור מתוך הבנה עמוקה של התרבות המקומית.
האינטלקטואל הוא בעל הידע, ככתוב "גֶּבֶר-חָכָם בַּעוֹז; וְאִישׁ-דַּעַת, מְאַמֶּץ-כֹּחַ" (משלי כד' 5), ואכן פרנסיס בייקון טבע במאה ה 17 את האמירה "ידע הוא כוח", תפיסה אשר שוכללה על ידי מישל פוקו. ניתן לומר שעם הכוח באה האחריות, למשל מתמטיקאים בכירים המביעים את דעתם על היתדרדרות רמת לימודי המתמטיקה בבתי הספר וכן על תכנית הלימודים החדשה מטעם מערכת החינוך.[4] על אחת כמה וכמה ניתן לצפות לאחריות כזו מחוקרים הבאים מתחומי מדעי הרוח והחברה בכלל ומתחום חקר המזרח התיכון בפרט. כל המצוי ברזי העולם הערבי והמוסלמי יודע עד כמה רדודה היכרותו של הישראלי המצוי עם עולם זה, זאת למרות החשיבות המכרעת שיש להבנת המרחב התרבותי שבו אנו חיים על עתידנו באזור.
אחד האמצעים המרכזיים שבעזרתם ניתן להשפיע על קהל רחב, להעמיק את ההבנה ולהסביר מהלכים, הוא התקשורת המשודרת, האינטרנטית והכתובה. התקשורת הינה סוכן תרבות ראשון במעלה אשר מי שיודע להשתמש בה יכול כיום לבצע מהפכות של ממש. אולם, ישנם חוקרים שטוענים, בצדק מסוים, כי התקשורת היא סנסציונית, רדודה ומטבעה מנוגדת לשיח האינטלקטואלי העמוק והמורכב. מכאן הם מסיקים כי האינטלקטואל שעניינו במחקר, עליו להסתגר במגדל השן, ולנהל שיח אקדמי עם קהילה מצומצמת של חוקרים ומומחים לעניין בלבד. חוקרים אלו, בהתנהגותם המסוגרת מאבדים את הזכות לצקצק בלשונם אל מול הבורות הישראלית בכל הנוגע לחיים במזרח התיכון והשלכותיה. המזרחנים אשר תחומי התמחותם רלוונטיים, יכולים ואף צריכים לפעול ליצירת מודעות והבנה עמוקה יותר של האחר. על חוקרים אלו להבדיל בין השיח המחקרי המקצועי לבין השיח התקשורתי של המאה ה 21, במסגרתו עליהם ללמוד לנסח טיעונים קצרים ופשוטים ולהתעקש מעל הבמות השונות שאין תפקיד המזרחן לחזות את העתיד אלא להסביר את העבר, להבין את ההווה, ועם קצת סיכון לנתח תרחישים אפשריים לעתיד (כמקובל בתחום מחקרי המדיניות).
במרחב הציבורי לא נותר ואקום, והזירה התקשורתית אינה מופקרת, אם המלומדים והמומחים לא יקחו חלק בשיח הציבורי והתקשורתי, השיח יתמלא מעצמו על ידי מי שישכיל לנצל את הזירה, בינהם פובליציסטים או בעלי אג'נדה (גלויה או נסתרת) המחזיקים בתארים אקדמיים. בדיון זה לא המצאנו את הגלגל, בשיחתו עם ליבוביץ טוען רביצקי כי כבר ביוון העתיקה סוקרטס היה מתפלסף בשוק; אפלטון, גם אם נסוג לאקדמיה, עדיין הטיל תפקיד פוליטי מובהק על הפילוסוף; ואילו אריסטו, גם אם כאדם הוא 'חיה־חברתית', כפילוסוף הוא יחיד.[5]
טוב יעשו מורי ורבותי, המומחים לאסלאם, לערבית ולמזרח התיכון, אם יראו את אחריותם מעבר לגבולות השיח האקדמי המצומצם ויפעלו באמצעים הרבים הקיימים כיום להעמקת השיח הציבורי בישראל בכל הנוגע להבנת העולם הערבי והמוסלמי. בדמוקרטיה הישראלית יש לתודעה הציבורית השפעה מכרעת על המדיניות הרשמית. היכרות והבנה עמוקים יותר של אזורנו הינם הכרחיים על מנת שנדע להתמודד מול מבקשי רעתנו. אך לא פחות מכך, ואולי אף יותר, על מנת שנדע לחיות בשלום עם שכנינו- מתוך כבוד, היכרות והכרה הדדית.
*מאמר זה פורסם בבמה הפתוחה באתר האגודה הישראלית ללימודי המזרח התיכון והאסלאם (אילמ"א)
[1] ויכוחים על אמונה ופילוסופיה : אביעזר רביצקי משוחח עם פרופ’ ישעיהו ליבוביץ, פרק 8, בגידת האינטלקטואלים, ת"א, תשס"ו 2006. http://213.8.106.62/leibowitz/ebook.asp?id=24#_ftnref5
[3] שלמה זנד, האינטלקטואל, האמת והכוח (תל אביב, 2004) עמ' 11-48; ברוס מדי-וויצמן, אינטלקטואלים פלסטינים וישראלים בצל אוסלו ואנתפאדת אל-אקצא, (תל אביב, 2003), עמ' 11.
[4] "במכתב פומבי לשר החינוך מזהירים 30 מתמטיקאים כי "הפרק בגיאומטריה גורם נזק עצום אף לתלמידים הטובים ביותר". הארץ 12/12/10 "מתמטיקאים מתנגדים לתוכנית הלימודים החדשה בבתי"ס: גרועה באופן שערורייתי".
