מסע תענוגות בארץ הקודש

כשמרק טווין פרסם את ספרו "The Innocents Abroad" (1869, חלקים ממנו תורגמו לעברית תחת השם "מסע תענוגות לארץ הקודש") הוא תיאר בו מרחב אחד המשתרע על שטחן המדיני של לבנון, סוריה, ירדן ישראל, הגדה המערבית ומצרים של ימינו. הקורא בספר חווה את הסהר הפורה ללא הגבולות המדיניים שעיצבו מחדש את האזור אחרי מלחמת העולם הראשונה. מאז ביקורו של הסופר המהולל הרבה השתנה באזורנו, המזרח התיכון שינה את פניו וקווי הגבול ששורטטו על המפות הותירו בשטח צלקות מדממות. גם המרחב הקטן שלנו פה בין הנהר לים חולק וצולק לעייפה. פלשתינה המנדטורית, הקו הירוק, הגדה המערבית (שבעצמה מחולקת לשטחי A, B, C), מזרח ירושלים ועוד חלוקות ותתי חלוקות שונות ומשונות. מערכת של גדרות תיל, קירות בטון ומחסומים יוצרת הפרדה פיזית בין ישראלים ופלסטינים במרחב הצפוף והעצבני הזה. יתרה מזאת חומות הניכור, החשדנות והשנאה שנבנו במשך שנים של הפרדה כפויה ומציאות מדממת, לצד בורות ודעה קדומה, הביאו להפרדה תודעתית והכרתית בין שני העמים החולקים את הארץ.

שיאה של ההפרדה חל ב 10 השנים האחרונות אשר במהלכן אסור לישראלים על פי "צו אלוף" (צו מתוקף תקנות ההגנה [שעת חירום], 1945) להיכנס לשטחי A שבגדה המערבית (איסור כניסה ושהייה) (ישראלים) (אזור A) מיום 5/10/00, לפלסטינים אסור להיכנס לשטח ישראל ללא אישור כבר משנות התשעים. שטחי A הם אזורים בגדה המערבית אשר על פי ההסכמים נמצאים תחת אחריות אזרחית וביטחונית פלסטינית מלאה. מדובר בחלק הקטן ביותר של הגדה המערבית הכולל בעיקר את הערים הפלסטיניות ואת גושי ההתיישבות הערביים הגדולים בגדה. כך יצרנו מציאות מדומה, בה החיים ממערב לקו הירוק (מדינת ישראל), במרחק של מספר דקות נסיעה, לעתים מספר דקות הליכה (ממש כך) משטחים אלו, חיים בניתוק מהמציאות ומתייחסים למה שנמצא מעבר לגדר כאינו קיים.

ירושלים לדוגמה, היא חלק מהרצף ההתיישבותי, הגאוגרפי, ההיסטורי והתרבותי של שדרת ההר. כיום ירושלים היא מרכזו של גוש מטרופוליני המשתרע מבית לחם בדרום, אבו דיס-אלעזריה ומעלה אדומים במזרח ורמאללה בצפון. היישובים הפלסטיניים מחוברים לירושלים פיזית, תרבותית והיסטורית והם המרחב הטבעי שלה, אך בפועל גדר ההפרדה בתוואי "עוטף ירושלים" מפרידה את עיר הבירה ממרחב זה. מבט פשוט על המפה מראה שהקריאה המרחבית הישראלית מחברת את ירושלים באופן מלאכותי לתל אביב כך שהיא הופכת מהלב של שדרת ההר לעיר גבול בקצה המזרחי של "הפרוזדור". הכבישים הראשיים, כמו גם התודעה הישראלית, יורדים מירושלים מערבה, אל חופה של תל אביב. מדובר בעיצוב מלאכותי של המרחב, כאשר המסקנה המתבקשת אינה הצורך בהמשך השליטה על שטחים אלו ולא הצורך בחלוקתם, אלא פשוט להתחלק בהם. נשמע נאיבי? למעשה זהו פתרון מעשי ביותר.

דוגמה תאורטית יותר: דמיינו לעצמכם שאתם מספרים לחברים שאתם טסים לחופשה באיי בהאמה, ניו יורק, הודו, אוסטרליה או כל מקום אחר מעבר לאוקיינוס. תגובתם לרוב תהיה משהו בין שריקת התפעלות לבין שימחה מהולה בקנאה. עכשיו דמיינו לעצמכם שאתם הישראלי הממוצע שמספר לחבריו שהוא הולך לביקור בשכם, רמאללה, בית לחם או יריחו, במרחק יריקה מהבית ובתוך גבולות הארץ. מה תהיה תגובתם במקרה הזה? לרוב שתיקה מביכה ולאחריה סדרת שאלות כגון: "קיבלת צו מילואים, למה, מה יש לך לחפש שם, זה חוקי, אתה לא מפחד?" ובכן התשובה לכך היא שהרבה יותר מפחיד להמשיך ולחיות במציאות מדומה, מפחיד הרבה יותר לא לבקר שם!

מתוך ההבנה הזאת הצטרפתי ל Visit Palestine, רעיון שנולד במפגש ישראלי-פלסטיני במהלכו החליטו המשתתפים משני הצדדים לקום ולעשות מעשה - להחזיר את הישראלים לערים הפלסטיניות ובשלב שני לאפשר לפלסטינים לבקר בשטחי מדינת ישראל, לכאורה עניין טריוויאלי ופשוט. משתי קצוות הקשת הפוליטית הישראלית יש המערערים על סמכות המדינה בשטחים ועל מדיניותה שם, כפועל יוצא מזה יש הנכנסים לשטחי A בניגוד לחוק ולעתים אף באורח הפגנתי. הרעיון של Visit Palestine הוא דווקא לבקר בשטחי A באופן חוקי, באישור של צה"ל וכאורחי הרשות הפלסטינית. כך הביקור שלנו לא רק שאינו מאיים על אף אחד משני המנגנונים הפועלים בשטח, אלא דווקא מכבד את שניהם וזוכה לתמיכתם. באופן הזה המטרה של יצירת קשרים בין העמים מושגת במלואה, הן ברמה האישית, על ידי המפגש הבלתי אמצעי, והן ברמה המערכתית, של שיתוף פעולה והכרה הדדית.

כישראלי וכיהודי המקומות אשר כיום מעבר לגדר הם בדמי ובנשמתי, כך גם תושביהם הפלסטינים, המהווים חלק בלתי נפרד מהארץ הזאת ומאנשיה. כיום מתקיימים סיורים לציבור הרחב בערים בית לחם ויריחו תחילה. מאות ישראלים כבר הצטרפו אלינו לביקור בערי הגדה, האוטובוס אוסף את המשתתפים בתל אביב ובירושלים ומשם אנחנו נוסעים לבקר בשווקי הערים העתיקות, בכנסיות, במנזרים ובמסגדים החשובים, מסיירים באתרי מורשת וארכאולוגיה המשקפים את הזיקה של שלוש הדתות ושני העמים לארץ, מברכים "שהחיינו" בבית הכנסת העתיק ביריחו "שלום על ישראל", בוחנים סוגיות גיאו-פוליטיות ממבט ראשון, מקרוב, ישראלים ופלסטינים ביחד, וחשוב מכל – לומדים להסתכל לפרטנר בעיניים, להכיר את השותפים שלנו על הארץ הזאת סביב צלחת חומוס או על כוס קפה ולא רק במחסומים ובעיתונים.

כל מארגני היוזמה מבקשים לראות את סיום הכיבוש הישראלי בשטחים ותומכים בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצידה של מדינת ישראל, מאחר וזה הדבר הצודק והנכון לעשות וגם בגלל שזה משרת את האינטרס המידי וארוך הטווח של מדינת ישראל והרשות הפלסטינית גם יחד. למעשה לא משנה מה הקונסטלציה הפוליטית העתידית לסיום הסכסוך, מדינה אחת, שתי מדינות, שלוש מדינות, קונפדרציה, אוטונומיה, או כל דבר אחר, בשורה התחתונה בין הירדן לים חיים שני עמים החולקים את הארץ הזאת ועליהם ללמוד לחיות בה ביחד, מתוך כבוד הדדי, בשלום.

להצטרפות
לדיווחים מהתקשורת

הלוויה ואזכרה בירושלים.

ב 31 במאי 2010 מת מהתקף לב השיח' עבד אל-עזיז מוסא אל-בֻּחַ'ארי. השיח' הפלסטיני-אוזבקי היה ירושלמי בכל רמ"ח איבריו. משפחתו הגיעה לעיר בשנת 1616 מסמרקנד וניהלה את המרכז של הקהילה המוסלמית האוזבקית, בראשה עמד השיח'. המשפחה אף הקימה מרכז למסדר הצופי הנקשבנדי בירושלים. ביתו שוכן ממש בקשת ה"אקה הומו" ב"ויה דולורוזה" שבלב הרובע המוסלמי. השיח' נחשב לצאצא של האמאם אל-בֻּחַ'ארִי הגדול (מת ב 870), שקיבץ וערך את האוסף החשוב והמהימן ביותר של מסורות החדית' בעולם האסלאם. לצד אנשי דת אחרים הוא היה ממנהלי הפורום הבין דתי "מבקשי שלום ירושלים"

רק במקום אחד בירושלים ראיתי אנשים בני דתות ותרבויות שונות, מתאחדים סביב אמונתם הדתית ואהבתם אל העיר, משתמשים בהם על מנת למצוא מכנה משותף ומאחד. מפגשים מן הסוג הזה התרחשו דרך קבע בביתו של השיח המנוח. את רשמי מן המפגש הראשון שלי עם השיח' העליתי בעבר על הכתב (הקש כאן). היום ביקרתי בסוכת האבלים בביתו, פסוקי קוראן הוקראו ללא הרף על ידי סדרה של קוראים מיומנים, הגברים ישבו בסלון הבית הציורי ובסוכת האבלים, המעוטרת בבדים צבעוניים בסגנון אוזבקי, התקיימה תפילה.

במותו איבדתי חבר וירושלים איבדה מעט מהסובלנות הדתית שלה היא זקוקה כל כך.

-- -- -- -- -- -- -- -- -- -- --

ב 31 במאי 2010 התקיים בירושלים ארוע הדלקת נרות ראשון מסוגו לזכר המנהיג הפלסטיני המנוח פייסל חוסייני (1940-2001). פייסל חוסייני מת מהתקף לב בעת ביקור רשמי בכווית ב 31 במאי 2001. האירוע התקיים בכניסה לאוריינט האוס במזרח ירושלים. במקום נכחו כארבעים משתתפים, בראשם חאתם עבד אל-קאדר (מחזיק תיק ירושלים בפתח), אבו עלא (לשעבר ראש הממשלה הפלסטיני), דיפלומטים, פעילי שטח ובני משפחת אל-חוסייני. הנוכחים התקבצו ברחבה שמול השער הנעול של האוריינט האוס, מוסד ערבי לאומי ומקומי שנסגר בפשיטה משטרתית פחות מחודשיים אחרי מותו הפתאומי של פייסל. מאז מותו של אל-חוסייני וסגירת האוריינט האוס מתקשה החברה הערבית במזרח ירושלים, כמו גם ההנהגה הפלסטינית, להוציא מתוכה מנהיגות מקומית ראויה או חזון מדיני לעיר.

המשתתפים בארוע שהו במקום במשך כשעה, החזיקו נרות והניפו תצלום עליו התנוססה תמונתו של המנהיג המנוח לצד דגל פלסטין. על חלקו האחורי של התצלום נכתב ציטוט של המנהיג המנוח, שאמר כי "על כולנו לעמוד כאיש אחד על מנת להשיג שלום ועל מנת להגן על ירושלים לנוכח אויבי השלום".

הנוכחים התפזרו בשקט והשוטרים הרבים נותרו לשמחת כולם חסרי מעש.

Float of the Folly משט האיוולת - מי מרוויח ומי מספיד

משט הסיוע ההומניטרי לעזה הפך בעצמו לאסון ולמשבר בינלאומי. מארגני המשט סירבו מבעוד מועד להעביר איגרת ממשפחת שליט לבנם החטוף בתמורה לתמיכת המשפחה במשט בניגוד לעמדת המדינה. בכך הוכיחו מארגני המשט שלא לדיאלוג ומסר של שלום פניהם, אלא לעימות. תמים מי שחושב שעצם העניין הוא במשלוח שמונח בבטן האוניות, העניין אינו אפילו בפצועים ובהרוגים מקרב משתתפי המשט וכוחות הבטחון. עיקר העניין הוא במדיניות ובאינטרסים האזוריים והבינלאומיים, שם אין ספק שישראל היא המפסידה הגדולה ותורכיה וארגון החמאס הן המרוויחות העיקריות מן הפרשה.

רבים נוטים לשפוט התרחשויות מדיניות וצבאיות באופן אמוציונלי ובהתאם להשלכות קצרות הטווח ולנפח התקשורתי לו הן זוכות, תפיסה זו אינה נכונה - הדרך בה יש לשפוט מהלכים מדיניים או צבאיים ברמה הטקטית והאסטרטגית, היא לאור האינטרסים המדיניים והמטרה שאותה מבקשים להשיג הצדדים השונים. פה בעצם טמונה הבעיה – מה האינטרס של הצד היוזם ומה הוא מבקש להשיג. במקרה שלפנינו קל הרבה יותר להבין את האינטרס התורכי ואת האינטרס של החמאס, אשר אותו שירתו במסירות פעילי שלום תמימים לצד פרובוקטורים מומחים, ארגונים אזרחיים ופוליטיקאים, כולם ממשתתפי המשט.

תורכיה מנסה זה זמן מה להתקרב לעולם הערבי, ממנו היא התרחקה בהדרגה מאז סוף מלחמת העולם הראשונה. בשנות החמישים תורכיה היתה לבת ברית חשובה לישראל כחלק מברית הפריפריה, במסגרתה ישראל כרתה בריתות הגנה עם מדינות לא ערביות באזור, בינהן אתיופה, איראן ותורכיה (לכולן גבול עם מדינות ערביות). לאור השינויים הפנימיים בתורכיה ולאור הסירוב האירופאי לצירופה לאיחוד, נראה שתורכיה החליטה לפנות לשכניה ממזרח. בהקשר זה יש להבין את מיקומה של תורכיה כחוליה המקשרת בין המזרח התיכון לאירופה, חוליה אסלאמית ולא ערבית היושבת משני צידי הבוספורוס. עם רגל אחת באירופה ורגל שניה באסיה ואף גובלת בסוריה עראק ואיראן. מכאן גם החשיבות האסטרטגית הראשונה במעלה של תורכיה עבור ישראל.

נראה שתורכיה הבינה את הטריק - הכלי הטוב ביותר שבאמצעותו ניתן להפיק רווח פוליטי בעולם הערבי ובמידה מסוימת גם בעולם האסלאמי הוא לתקוף את ישראל. למרבה האירוניה נראה שישראל מהווה את הסמל החזק ביותר של האחדות הערבית וכל מי שמבקש את קרבת העולם הערבי טוב יעשה אם יתקוף אותה. ברור שככל שהריחוק בין המערב לאיראן גדל כך עולה חשיבותה של תורכיה כמתווכת, ודוגמא לכך ניתן לראות בניסיון האחרון לעסקה המשולשת בין איראן תורכיה וברזיל. הממשל התורכי הבהיר היטב לאן פניו כבר בדאבוס, כאשר ראש הממשלה התורכי רג'פ טאיפ ארדואן הפנה לנשיא פרס את הגב ועזב את הבמה, מאז הוא רק מתרחק מאיתנו.

בארועים האחרונים תורכיה קיבלה מישראל סיבה מצויינת להוריד את דרג היחסים הדיפלומטים בין המדינות או לנתק אותם כליל. גם בלי ללכת רחוק כל כך, מעצם הדרישה של תורכיה שעלתה במהלך היום, לשנות את מדיניות הסגר הישראלי על עזה עקב התוצאות הטרגיות של המשט מצביעה ישירות על התרגום המדיני של אנקרה למצב שנוצר – תורכיה מכתיבה מהלכים ומצטיירת כגיבורת היום. מארגני המשט רשמו לעצמם הישג מידי נגד ישראל בתחום המדיני כאשר ראש הממשלה נאלץ לקטוע את ביקורו באמריקה מבלי שנפגש עם הנשיא אובמה. ביבי חייב היה לחזור אחרי שארדואן קטע את ביקורו בחוץ למדינה ושב לטפל במשבר מבית. מכאן גם ניתן לראות את הרווח של ארגון החמאס בעזה, מבלי להכנס לעומק המשבר ברצועה ברור כי המשלוח ההמוניטרי שמונח בבטן האוניות היה בעיקרו סמלי ואין בו כדי לשנות את המצב בשטח. כעת העולם כולו מדבר על המצב בעזה וישראל נדרשת להסביר את מדיניות המצור לצד הריגתם של מי שמצטיירים בעולם כפעילי שלום תמימים. המאזן בין ישראל והחמאס, שכלל בעיקרו את גלעד שליט מול הסגר, הופר והאינטרס הישראלי נפגע באופן עמוק.

אבל מה הוא בכלל אותו אינטרס ישראלי, איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר, מה האופק המדיני, מה המטרה ממנה נגזרות המשימות, לאן אנחנו הולכים, מה בכלל אנחנו מבקשים להשיג ? מי יכול לענות על השאלות הללו היום בישראל ? הממשלה שלנו תקועה באמצע צומת סואן, בה האינטרסים העולמיים והאזוריים משתנים במהירות, בעוד שהיא שבויה בתפיסות עבר ואמונות שאבד עליהן כלח. ראש הממשלה לא מסוגל להתנתק מתורת אביו בן המאה, ולעבור בצעד בוטח אל המאה העשרים ואחת. גם מבלי לענות על השאלות הללו ברור שישראל היא המפסידה הגדולה מהאירועים האחרונים שהתרחשו בים התיכון. הפעלת כוח צבאי אמורה להיות המשך של הדיפלומטיה באמצעים אחרים, מתוך מטרה ברורה ועם אופק מדיני. כיום ברור שעדיף היה לפעול אחרת, לעצור את המשט בדרכים אחרות או לתת לו לעבור לעזה ואל עבר מחוזות השיכחה.

ישראל היא המפסידה הגדולה בגלל היעדר חזון ואופק מדיני. היחידים שהפסידו יותר מממשלת ישראל הם הפצועים, משפחות ההרוגים, תושבי עזה ותושבי מדינת ישראל, אשר נשארים שבויים בידיהם של מדינאים קטנים.

בכל מקרה שטף המילים והפרשנויות שצפוי לנו סביב המשט האומלל, כולל הפוסט הזה, רק יבטאו את התסכול וחוסר האונים של ישראלים רבים אל מול האיוולת של ממשלתם, שנפלה לתוך הבור שהיא ושכניה חופרים יחדיו.

שבויה בחלומה

פוסט יום ירושלים, מאחר ומה כבר נותר לכתוב על היום עצמו ? העיר אשר חוברה לה יחדיו, אוחדה בדם וחולקה בבטון, שוחררה באש ובקול תרועה רמה, אך נותרה בודדה על הגבעה וסביבה חומה. המרננים לה ביום חגה, נוטשים ועוזבים אותה בשאר השנה. יש להבהיר זאת תיכף ומיד, אני מאוהביה וממבקשי טובתה, העיר בה נולדתי וגדלתי ובה אני חי (ובעזרת השם בה אמות ובאדמתה אטמן). אך זו היא אהבה קשה, לא סוערת ומרגשת כמו בוא אהוב אל אהובה אלא יותר כאהבת אם בקמטי זקנתה (זה על דרך המשל כמובן, אמא שלי צעירה ויפה).

ביום ירושלים חגגו איחוד של עיר מחולקת, חילקו מחמאות לעיר מחוללת, קשרו כתרים לעיר עניה, ובסופו של יום עזבוה לנפשה. לכל ההבטחות לשקמה ולקוממה צוחקת ירושלים ומפטירה: "אצלי דורות של חכמים התנפצו על החומות, זקנה שכמוני כבר לא תצליחו לשנות, אולי אל עצמכם תסיטו המבט, אתם בחיקי אורחים לרגע קט, המכם יבוא שינוי, התשאירו לי סיכוי?" ועוד היא אומרת וכמו מתריסה "אותי מאלוהים קיבלתם מתנה, ירושלים של מעלה, קריה נאמנה, אחת שכמותי מי עוד ימצא? עיר אחת, שני עמים בה בני שלוש דתות, רב הדומה בה על המעורר מחלוקות, מה יהיה מקומי בעולם אם לא סמל לייחוד האל ולאחוות האדם?" אך הנה אנחנו, ילדי האב הרחמן, מתקוטטים על אבניה ונכשלים להבין את העניין.

הולי-לנד, במערב, עולם שלישי במזרח, בליבה הר געש המאיים להתפרץ, פארק תיירותי, רכבת שדים - מגן עדן אל השאול בדיל - כולל הכל. על כנפי מונית נשר או סתם מונית שירות, בין שוק מחנה יהודה לשוק הכותנה, מדרחוב בן יהודה, כיכר המנורה, חרדים כועסים, ערבים מתעקשים, חילונים פוחדים, בינינו כולם פה מרגישים נרדפים. אז רגע אחד, תעצור ותביט, תחשוב לשניה, אולי לבד כבר תגיע למסקנה.

בשורה תחתונה זהו בלוג עם שליחות, אני פה לספר שזו לא בעיה, סוגית ירושלים היא בעצם ברכה, בכל מקום אחר ניתן לקבור את הראש באדמה, אך בירושלים המציאות מציצה מכל פינה. חרדים, פלסטינים, יהודים ונוצרים, חסידים, מוסלמים, פעילים, נזירים, ליטאים, בתי כנסת, גדר הפרדה, כתלים וחומה, חורבה ומסגד, מצהלות ושממה ובאמצע שלה הר הבית אחד וכיפה זהובה ובמרכזו אבן השתיה.

אתם מוזמנים להרשם לבלוג שלי ולהתעדכן, להתרשם, להגיב, להעביר הלאה או למחוק ולשכוח. אני מקווה שאזכה להעלות לפה את רשמי מירושלים ובכלל, מחשבות, דעות, הערות והארות. אני מתחייב לתדירות של בין 1-3 פוסטים בחודש עד חודשיים, עם אפשרות לשינויים בהתאם לנסיבות... אהה וגם לקצת אופטימיות, או לפחות לקצת צחוק.

בבניין ירושלים ננוחם ?